עשרת הדברות. לא עשר המצוות. דברות… דברים.
רגילים אנחנו לחשוב שבהתגלות בהר סיני מסר הקב"ה לבני ישראל מצוות לקיים.
אבל התורה מדברת על "דברים": "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ, א). ולמען הסר כל ספק, בפרשת כי תשא, מספר פרקים מאוחר יותר, התורה אומרת שמה שכתוב על לוחות הברית הם אכן עשרה דברים ולא עשר מצוות: "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות לד, כח).
מדוע דבר יסודי וחשוב כל כך איננו בא בצורת מצווה? אדרבא, בתודעה שלנו המשפטים הללו נחשבים למצוות.
אבל הם לא. מדוע?
הייתכן ש"לא תרצח", "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך", "לא תחמוד…" וכל יתר המפשטים האלה אינם מצוות?
לא כאן. לא במפגש ההתגלות. לא בקשר הראשוני של הקב"ה עם העם.
המצוות הקשורות לכל הנושאים האלה מופיעות במקומות אחרים בתורה, אבל לא ברשימה של עשרת דברות היסוד.
המצווה, חשובה ככל שהיא, איננה מעוררת בהכרח אחריות באדם. היא חוק חזק מאד. עלינו לקיים אותו מבלי להפעיל שיקול דעת. תוכן המצווה חשוב, אך לא הוא הקובע האם לקיים אותה או לא. יש במצווה מידה מסוימת של תגובה מכאנית.
כמובן שיש באדם חופש בחירה: הוא יכול להחליט לא לקיים את המצווה. אבל אי הקיום הזה הנו מעין מרד או התנגדות לרצון הַמְּצַוֶּוה. כי במצווה יש קשר של מרות: אחד שאומר מה לעשות והשני שמציית או מורד.
לעומת זאת, בדברים, במשפטים, יש מעין עצה, משאלה, הזמנה. הם קוראים לאדם להפעיל את אחריותו, את שיקול דעתו, את המחשבה ואת הרצון בקשר לתוכן של הדבר.
בעשרת הדברות לא מדובר על האיסור לרצוח או לגנוב. זוהי הזמנה להבין עמוק בנפש מדוע ולמה הרצח וגנבה הם לא טובים. זוהי הזמנה להפוך את העקרונות האלה לחלק בלתי נפרד מהנפש: שלא יהיה מצב שהאדם חלילה יגיד "אילו לא היה אסור, הייתי רוצח".
זהו רובד רוחני עמוק יותר, שדורש מאיתנו התחייבות ומעורבות נפשית.
לכן הם נקראים "דברי הברית": כי בברית יש שניים שעומדים באותו מעמד. הקדוש ברוך הוא כביכול אומר: "אתם שותפים שלי ואני מציע לכם לקבל את הנחות היסוד האלה, כי באלה תבנו נפש בריאה בתוך אדם חיובי".
המצוות עוד תבואנה, כן. אבל אל לנו להפוך למכונות המצייתות לשם קיום המצווה, אלא לבני אדם המבינים את העומק ואת החכמה שבמצוות התורה.