בפרשת "תרומה" התורה מעמידה אותנו מול אתגר רוחני והגותי קשה: האנשת הקב"ה. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בתוך הטקסט שהקושי הזה מופיע. בספר בראשית מדובר על "צלם ודמות" אלוהים, הוא "נראה" אל אבותינו כמה וכמה פעמים, תחת "רגליו" שבעים הזקנים ראו כמעשה לבנת הספיר ועוד רבות הדוגמאות.
אבל בתחילת פרשת "תרומה" ישנו ציווי לבנות לו מקדש והוא ישכון בתוכנו. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח). כאילו שהוא יגור, שהוא יהיה ממוקם כביכול בקרב בני ישראל כאדם השוכן בקרב עמו.
הדבר לא היה קשה אילו לא היינו מוצאים בתורה את שלילת ההאנשה והגשמיות של הקב"ה. "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב), "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם, טו).
ובהמשך המסורת והלימוד, דרך שלמה והנביאים, שלילת האנשת של אלוהים ממשיכה להתחזק: שלמה מכריז בתפילתו בעת חנוכת בית המקדש אשר בנה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח, כז). וישעיה שואל אולי בלעג, אולי בתמיהה: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (ישעיה סו, א).
לא מעט מהפרשנים וההוגים היהודים ניסו להסביר את המלים "וכשנתי בתוכם" בהתרחק מכל מחשבה של גשמיות או האנשה. המהר"ם אלשיך פותח את פירושו על הפסוק באמרו: "הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה! כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם?" רבינו בחיי ובעל הטורים העדיפו לקרוא את המילה "ושכנתי" בדרך אחרת, כך שלא מדובר על הקב"ה, כי אם על בית המקדש עצמו: "עשו לי מקדש ושכן ת"י", ז"א תבנו את המקדש שיתקיים, שישכון ת"י שנים עד לחורבן (הראשון).
הרמב"ם מסביר בחלק הראשון במורה הנבוכים, שהפועל "לשכון", כאשר הוא קשור לקב"ה, איננו כי אם מליצה, מטפורה: "ידוע כי עניין זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד(…) והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחד. (…) ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו" (מורה נבוכים חלק א, פרק כה).
מדוע כל הפלפול המחשבתי הזה? אם עלינו להבין מהתורה שלקב"ה אין צורה, דמות, חלק גוף, איננו שוכן, איננו נח… למה יש בה כל כך הרבה דוגמאות של האנשה?
ולחילופין, אם בתורה הקב"ה מוצג בפנינו בתכונות אנושיות (יש לו יד, אצבע, רגלים, הוא כועס, הוא אוהב, הוא קנאי, הוא מרחם, הוא נראה ומשמיע קול), מדוע עלינו להבין שהוא מופשט?
אם כן, התורה לא רק מדברת בלשון בני אדם, אלא גם מדברת ברגשות בני האדם, בספקותיהם ובתמיהותיהם. אלוהים הוא מופשט, אבל אנחנו לא יכולים לתפוס אותו כזה. אנחנו זקוקים לתרגום גשמי כדי להבינו בשכל וברגש. אך אל לנו להתפתות להפוך אותו חלילה לבן אדם, לפיזי, לגוף. אל לנו להתבלבל בין הצורך שלנו לתרגם במושגים אנושיים את מהותו של אלוהים, לבין מהותו האמיתית, שהיא מחוץ לכל השגה שכלית או רגשית אנושית.
לכן התורה מביעה את שני המישורים גם יחד: את האלוהים המופשט ואת התרגום הגשמי.
כך היא מציגה בפנינו את המתח הנפשי הקיים בתוכנו בין הרצון והצורך לתפוס את הקב"ה בחושים הפיזיים והדרישה שלו מאתנו לא להתפתות להאמין שאכן הוא פיזי, חס וחלילה. המתח בין "ושכנתי בתוכם" ו"אי זה בית אשר תבנו לי", כי "לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה'".