שתי הפרשות האלה סוגרות את תקופת המדבר. ההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ המובטחת, סגירת עניינים תלויים מהשהייה במדבר, הפעולות המדיניות האחרונות של משה – אלה הדברים המרכיבים את האווירה הכללית של הפרשות האחרונות בספר במדבר.
כאן מגיע לסיומו, בעצם, תהליך יציאת מצריים. היציאה הרי לא הייתה רק הרגע של עזיבת אדמת מצריים, אלא כל פרק הזמן בו בני ישראל עוד לא נכנסו לארץ כנען, בו הם שהו "בהמתנה", ב"היכון", בו הם היו בפרוזדור הממושך של המדבר. לא מדובר בתחום פיזי, אלא בתחום נפשי. היציאה היא בתחום הנפשי; פיזית הם כבר לא היו שם, אך כל עוד המדבר סימל עבורם את הזרוע הארוכה של מצרים, את ההשתייכות למציאות הישנה של דיכוי, ניצול, תלות, עבדות, עבודת אלילים, אי-צדק חברתי; כל עוד המרחב ההוא קשר אותם למצרים, הם היו עדיין ביציאה. רק עכשיו, כעבור ארבעים שנה של אתגרים ושל שינויים דרסטיים, הם מוכנים להפסיק לצאת, כדי להיכנס לארץ המובטחת ולהתחיל חברה חדשה.
כחלק מתהליך הסגירה התורה מסכמת ברשימה את המקומות בהם בני ישראל תעו במדבר. אך הפסוק הפותח את הרשימה מוזר בניסוחו, ואולי בגלל זה, מלא במשמעות:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר ל"ג, ב)
מוצאים למסעים… מובן. אבל מסעים למוצאים??? מדוע יש חזרה על העניין? ומדוע סדר המושגים הפוך? היינו מצפים שיהיה כתוב "מסעיהם לחניותיהם" או משהו שיתכוון ליעד; אבל מסע למוצא? התורה אומרת לנו שהם נסעו אל מקום, שממנו ייצאו למסע אל מקום שממנו ייצאו למסע אל מקום שממנו ייצאו… וכן הלאה!
למעשה, זה מה שקרה לבני ישראל. הם לא נסעו למקומות ההם כדי להשתקע, אלא כחלק מתהליך היציאה ממצריים. כל המקומות היו "יציאה" ולא "מטרה".
המסע הוא העיקר, כי במהלכו אנחנו לומדים, משתנים, גדלים. מטרת המסע, אומרת התורה, היא נקודה ממנה נוכל להמשיך ולא להיעצר ולהיקבע. בקשר לפסוק שלנו אומר רבי יהודה אריה ליב אלתר, הרבי מגור במחצית השנייה של המאה ה-19: "כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדרגה אל מדרגה אחרת" (שפת אמת במדבר, פרשת מסעי [תרמ"ה])
הדוגל בעצירה ובקיבעון, כמוהו כמי שלא מוכן לצאת לגמרי ממצריים ומעדיף להישאר במדבר, גם אם עושה זאת באמתלה ששם הוא קרוב יותר להר סיני.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" וכך יהיו מסעיו למוצאיו, כדי שמוצאיו יאפשרו לו להמשיך במסעיו.
קיבעון או תנועה, מה עדיף? בגלל שהחיים מובחנים כחיים, כאשר קיימת תנועה כל שהיא. נראה שקבעון הוא מצב הנוגד חיים. אולם, הקבעון מאפשר נקודת עיגון והתבוננות ממנה ניתן לצאת ואליה ניתן בבטחה לחזור. כך חוזרים הדברים להיות "מסע נפשי", כפי שכתבת בתחילה. וכאלה הם גם גבולותיה של הארץ.