הקשר בין האדם והקב"ה נע ומתנדנד סביב הציר אשר בקצה האחד ההשגחה של אלהים עלינו ובקצהו השני, האמונה שלנו באלהים. אמונה פירוש ביטחון. לאורך הדורות, חוסר האמונה, אפילו רגעי, חולשה בלבטוח בעיניים עצומות בקב"ה, נתפסו כמגרעת רוחנית: "קטן אמונה" הוא ביטוי שמכתים את נושאו בתכונה נפשית שלילית.

אך במציאות האנושית היומיומית, אין אנו מצליחים להאמין כל הזמן באותה עצמה. קשה לנו לחוות בכל פעם את ההשגחה האלהית… ויש גם פעמים שהיא כלל לא פועלת. לפחות, לא כפי שאנחנו מצפים שהיא תפעל. אז האמונה שלנו מזדעזעת. אז האמונה שלנו מתערערת. ואנחנו שואלים את עצמנו: האם הפסקתי להאמין? האם אני יכול להאמין?

אנחנו נוטים להבין את האמונה באלהים כמושג הדורש את מלא ההירתמות הרוחנית. זה הכל או לא כלום. אין מקום לשאלה, אין מקום לספק. מי ששואל, מי שספק עולה על דעתו, אין הוא באמת מאמין.

האם אפשר לחשוב אחרת על האמונה ועל האדם המאמין? אולי האמונה האמתית היא זו הנובעת ממאבק פנימי בין הרצון ששום רע לא יאונה חלילה וההתמודדות עם מציאות שלא תמיד מסבירה פנים? אולי האמונה היא דווקא האתגר המנדנד אותנו בין תקווה ומציאות?

אברהם אבינו הוא דוגמא של המאבק הנפשי הזה. בפרשת "לך לך" רבים הם הביטויים של אמונה בממדים אנושיים: זאת שעוברת מביטחון מלא לספק וחוזרת לביטחון, זאת ששואלת את אלהים, נרגעת בגלל תשובה מחזקת ודואגת בגלל תגובה אלהית מעורפלת. אברהם יוצא אל הלא נודע באמונה שלמה בגלל הקריאה של אלהים: לך לך… אל הארץ אשר אראך… ואברכך… והיה ברכה. ואכן הוא מגיע לארץ. ושם, המציאות שונה מפרי אמונתו: יש שובע ויש רעב, יש חברים ויש אויבים, יש מרגוע ויש מדון, יש ודאות ויש ספק.

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" (בראשית י"ב, י'). "וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵך"ְ (שם, י"ב-י"ג). אברהם חושש, דואג, תוהה: איננו נשאר בארץ שאלהים הראה לו ואיננו מסתמך על הברכה שאלהים הבטיח לו. יורד מצרימה מפני הרעב, חרד לחייו ואיננו חושב "אלהים יגן עלי". מעדיף לשקר ולבקש מאשתו לשקר.

חז"ל החשיבו את שני המעשים האלה כניסיונות של הקב"ה באברהם. (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג ונוסחא ב פרק לו).

הרמב"ן, מצדו, אומר שאברהם חטא, כי לא האמין:

"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא" (הרמב"ן לבראשית י"ב, י').

רוב הפרשנים, עם זאת, מלמדים זכות על אברהם בדרכים שונות, אולי מפני שקשה לקבל שלאברהם אבינו היו "חולשות" אמונה. לעניות דעתי אין לראות במעשים הללו חולשה רוחנית, אלא התלבטות אנושית כנה. אדרבא, הניסיון הגדול של אברהם הוא לחדש את ביטחונו בקב"ה לאחר האתגרים. הוא מנוסה ע"י אלהים, הוא מנסה את אמונתו, הוא מתנסה באתגרי חייו. והוא עומד בניסיון הזה.

הרש"ר הירש (גרמניה שבמאה ה-19) מסביר לנו את מעלתו של אברהם כאיש מאמין כן ואמיץ, המתמודד עם הרוחניות והגשמיות:

"הוא [אברהם] לא בטח בה', הזן ומפרנס גם בארץ ציה (…) הוא סיכן את שלומה המוסרי של אשתו כדי להחיות את נפשו.(…) אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות… ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" (…) ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת – בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי – היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה". (הרש"ר לבראשית י"ב, י'-י"ג)

גדולתו של אברהם אבינו היא בזה שהוא התמודד עם האמונה, עם התקווה ועם הפחדים שלו, כפי שאנחנו מתמודדים. וחיזק את אמונתו למרות שהוא לא תמיד קבל מאהלים מה שהוא רצה, כפי שהוא רצה, מתי שהוא רצה. אברהם פחד ואמין, קווה וחשש, בטח, התאכזב ובטח.

כמונו.

ברוך אברהם לאל עליון, וברוכים אנחנו, ממשיכי דרכו של שאלה ופגישה מחדש עם הקדוש ברוך הוא.