ארכיון הקטגוריה: מחשבות

סימפטיה או אמפטיה? אנחנו מול הצדקה

Share This:

בתקופה של הימים הנוראים, החל מראש השנה ועד סוף יום הכפורים,  הקב"ה בוחן את בריאתו ובמיוחד את האדם: מעשינו, כוונותינו ובעיקר מה עשינו מהבריאה שלו. הבחינה של אלהים שני צדדים לה: הצד שלו והצד שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו חייב לערוך חשבון נפש עמוק. אלה עקרונות ידועים מאד במסורת היהודית. וכן מאמינים אנו שהקב"ה מוכן לשנות את גזרתו הרעה עלינו אם נעשה שלוש פעולות: תפילה, צדקה ותשובה.

רבי אלעזר מלמד אותנו (תלמוד ירושלמי, תענית ס"ה ט"ב / ה"א) "שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה". מניין לו הנחת יסוד זו? הוא לומד אותה ממה שאלהים אמר לשלמה המלך אחרי בניית בית המקדש: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ [זו תפילה] וִיבַקְשׁוּ פָנַי [זו צדקה] וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים [זו תשובה] וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם [זהו ביטול הגזרה]." (דהי"ב ז', י"ד)

תפילה, צדקה, תשובה, שלוש פעולות שאם עשינו אותן כהוגן ובכנות משפיעות עמוקות על נפשנו עד כדי שינוי משמעותי בה. התפילה הכֵּנָה כרוכה בהתמודדות עזה עם עצמנו; היא מעין משפט עצמי. מבקשים מאלהים, מודים בכחו ובגבורתו, מתוודים מולו. בדרך הזאת אנחנו נחשפים למה שיש לנו, הטוב והרע, ולמה שחסר לנו; הבחינה הגלומה בתפילה חוזרת אלינו ומשפיעה על נפשנו.

התשובה כוללת בחינה עצמית של מה שעשינו, תיקון הפגיעות שגרמנו לזולת, בקשת סליחה ממי שפגענו בו והתחייבות פנימית לא לחזור על החטאים או על הפעולות השליליות שעשינו. התהליך הזה קשה הוא לנפש, ללא ספק. הוא כרוך בקבלת אחריות על מעשים לא טובים והודאה מפורשת עליהם. זהו אולי הצעד הקשה ביותר שבתשובה, כי ההודאה הזאת דורשת הכרה מלאה במה שעשינו מבלי להצטדק, היא דורשת הכנעה מרבית של הנפש. בהצטדקות יש צד האומר שמה שעשינו איננו באמת שלילי, הרי יש סיבה כלשהי שהצדיקה את המעשה. כל עוד יש סיבה, יש אילוץ, האחריות מוטלת, לפחות חלקית, על מישהו או על משהו אחר. התשובה דורשת נטילת אחריות ללא פשרות. והבחינה העצמית העמוקה חייבת לגרום לנו להבין מתי באמת ובתמים יש סיבות ואילוצים להתנהגותנו ומתי לא.

משלוש הפעולות שרבי אלעזר מדבר עליהן, אני מוצא את הצדקה כשקשה מכולן לנפש האדם. היא הדורשת שינוי מהותי בנפש האדם. למה? מפני שהיא מחייבת אותנו לחדול מלראות את עצמנו כמרכז ולנסות להבין את המציאות מנקודת החוויה של הזולת. היא דורשת להכריז "לא אני הוא זה שמבין את הצער של הזולת , אלא הסובל הוא זה שגורם לי להבין מה סבלו.

אולי תגידו: "אבל צדקה זה לתת כסף למי שזקוק לו. אין דבר פשוט מזה!"

ובכן, לא היא צדקה, אלא נדבה. אני נותן לו מה שנדמה לי שחסר לו וממה שנותר לי. מעלה טובה היא, כן. אבל זו לא צדקה. היא לא גורמת לי לשנות את מי שאני, לא גורמת לי להבין את הזולת באמת, להיכנס לצערו, או להרגיש את המציאות דרך נפשו. הנדבה מאפשרת פתרון רגעי למצוקת הרגש: אולי הרגש של הנזקק, אבל בעיקר הרגש של הנותן. הרי הנדבה באה מתוך הכאב שהנותן מרגיש לגבי הסבל של הנזקק. התוצאה היא טובה, הרי עזרנו, אם כי רגעית, למישהו שאולי היה צריך כסף, או בגדים, או ארוחה. אכן מעלה טובה היא הנדבה, אבל היא לא צדקה.

חכמינו לימדו אותנו שהצדקה האמיתית היא לתת לנזקק מה שחסר לו: "אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ז', ג').

לתת לו מה שחסר לו, ולא מה שאנחנו חושבים שחסר לו.

צדקה היא להחזיר את הכבוד למי שנפגע בכבודו, להחזיר את האימון למי איבד את האמון שלו על אחרים, להחזיר לאחרים את האמון בו, לעזור בהחזרת הפרנסה למי שאיבד אותה, להחזיר את הביטחון העצמי למי שנחלש, להחזיר את החיוך לעצוב, לעזור לבכות למתאפק, להחזיר את כח הפירגון.

עלינו להזיז את עצמינו מהמרכז כדי לקלוט את הזולת, להבין מה שבא מתוך מקומו ומצוקתו, כי הצדקה היא לעזור לו להשיג מה שחסר לו ולא מה שאנחנו חושבים שחסר לו. ההבדל הוא עצום. כי נזקק הוא לא רק מי שנראה לנו שחסר לו. נזקק יכול להיות גם עשיר, גם עני, גם שמח, גם עצוב, גם מי שנראה שחסר לו וגם מי שנראה שהכל בסדר איתו… עד שבאמת מבינים לנפשו.

אני לא מתבייש

Share This:

בשבוע שעבר בוצעו בארץ שני פשעים, פרי השנאה והקנאות: ההצתה של בית בכפר דומא, בה נרצח תינוק, ופיגוע דקירה במהלך "מצעד הגאווה" בירושלים, בעקבותיו נרצחה נערה בת 16.

הרוצח במצעד הגאווה הוא יהודי אולטרה-אורתודוכסי שרק השתחרר מ-10 שנות מאסר על מעשה דקירה דומה ב-2005.

המפגע, או מפגעים, בכפר דומא הם ככל הנראה יהודים דתיים קיצוניים המזדהים עם "תג מחיר". זו הפעם הראשונה שפעולת תג מחיר גובה חיים, מה שמלמד על עלייה ברמה וכוונות האלימות של האידיאולוגיה הזאת.

המניעים הם שונים, הרוצחים אינם קשורים זה לזה, אך המעשים האלה מחוברים דרך אידיאולוגיה קיצונית המעודדת אלימות כמוצדקת ע"י ערכים דתיים יהודיים.

יהיו כאלה שיטענו (למעשה, שכבר טוענים), שלזה בדיוק מובילים המקורות הדתיים היהודיים: לסגירות נפשית, להדּרת השונה, לקנאות, לאלימות.

יהיו כאלה שיטענו (למעשה, שכבר טוענים), שמול כל זאת, הם מתביישים מהדת היהודית ומיהדותם בכלל.

בואו נראה עכשיו את הצד השני: תגובת העם.

מול האלימות חסרת הרסן של האנשים האלה, המסונוורים בזעפם הדתי, יוצאים מיליוני יהודים (אכן מיליונים!) המוקיעים את הפיגועים הללו, הזועמים על חלול הקודש של החיים, הפועלים בגינוי המעשים המרושעים האלה ובחינוך העם כדי שאלה לא יחזרו על עצמם. הם מיליונים הכותבים, המפגינים, המלמדים, מזועזעים והמומים אל מול מעשים שנראים להם מאד "לא יהודיים".

התגובה הזאת הייתה כללית, בכל העולם. יהודים מכל הזרמים הדתיים והחילוניים, רוב החברה הישראלית וההנהגה הפוליטית הישראלית, יחד עם רוב יהודי העולם המחויבים ליהדותם בדרך זו או אחרת. כמעט ולא נשאר בית כנסת בעולם בו לא היה עיון, דבור וזעם על מה שקרה – הן מפני שהרב דבר על זה, הן מפני שהמתפללים דברו על זה.

אך מדובר בסך הכל רק בשני מעשי רצח! זה נשמע רע, אני יודע. אבל מבחינה אובייקטיבית, אלה היו רק שני מעשי רצח שבוצעו ממניעים קיצוניים וקנאים, בדיוק כפי שמאות או אלפים כאלה מבוצעים ברחבי העולם בכל שבוע!

אבל בשביל היהודים אין דבר כזה: "רק שני מעשי רצח"!. המספר לא קובע. התדירות לא קובעת. רצח הוא רצח, הוא רצח. חלול נפש אחת, כחלול כל העולם כולו. גם אם מדובר בידיד או באויב, גם אם מסכימים או לא מסכימים עם הקרבן, רצח נפש אחת נתפס, בעיני היהודי, ככישלון אנושי חמור.

ואת זה למדנו דווקא מהמקורות הדתיים היהודיים שלנו: התורה, הנביאים, התלמוד, פרשני ימי הביניים, הרבנים הוגי הדעות והפוסקים שבכל דור ודור. למדנו את זה מכל מה היא הדת היהודית והמסורת היהודית. אכן, אותה תורה הקובעת עונש מוות, הביאה אותנו להבין שאין להשתמש בו. אותו תלמוד המונה את ארבע מיתות בית דין, קורא "סנהדרין חבלנית" בית דין שהרג נאשם אחת לשבעים שנה. חיי אדם קדושים ומקודשים ואין לחלל בהם. זהו העיקרון.

המקורות הדתיים היהודיים מובילים לפתיחות נפש, לקבלת השונה, לכבוד הזולת, לחיפוש אחר השלום.

יש מיעוט יהודי קיצוני שלא מבין זאת ושלא מבין את המקורות. הם מחללים את השם ומרחיקים את השכינה מהעולם.

יש רוב יהודי תמידי, בכל דור ובכל מקום, שמבין זאת ומקיים זאת הלכה למעשה. אלה הם המקדשים את השם ומאדירים את השכינה בעולמנו.

אני אף פעם לא מתבייש מיהדותי.

במקרים כאלה, יהי רצון ולא יחזרו עוד, במקרים כאלה עמי מגיב למען החיים ואני אינני מתבייש. יתירה מזאת, אני מודה לאלוהים שגרם לי להיוולד בתוך העם הזה.

פרשות אקטואליה או אקטואליה בפרשות – 1

Share This:

קללה, לגיטימציה ודה-לגיטימציה

בספר במדבר, פרקים כ"ב, ב' עד כ"ה, ט' (פרשת "בלק") כתוב על מצב שנושק למציאות שלנו היום באופן מחריד, הייתי אומר.

לא. אינני מדבר על האתון המדברת. חמורים שפותחים את הפה יש בכל דור ודור, ללא ספק.

הנה יש עם שמצליח כנגד כל הסיכויים. הוא משתחרר משעבוד מעצמה ענקית וחזקה. היא יוצאת נגדו למלחמה, אך איננה מסוגלת להכניע אותו. הוא שורד מגפות ואסונות טבע בלב המדבר. הוא מתארגן חברתית ומשפטית מהר מאד, למרות היותו לקט של בני אדם שעד לפני מספר עשורים לא היו אלא שרידי אנוש חסרי תקווה ואופק. הוא גם מתארגן צבאית וכשתוקפים אותו, יודע להתגונן, להגיב ולהכניע את אויביו. הנה עם שלמרות המחלוקות הפנימיות הקשות, ממשיך להתקיים ולהתקדם.

עם שמצליח כנגד כל הסיכויים.

אז בא בלק, שמפחד מההצלחה הזאת. אולי מרגיש מאוים בגללה? אולי מרגיש נחות מולה? אולי הצלחת העם ההוא מבליט בעקיפין את נקודות התורפה של ממלכתו? אולי יש קנאה, אולי יש עצלנות (שמא ההצלחה הזאת תדרבן את כוחות הגדילה והקדמה בעם שלו, מה ישנה את הסטאטוס קוו שממנו הוא נהנה)? אולי… לא חשוב. העניין הוא שבלק רוצה לעצור את ישראל, לחסל אותו, לסלק את הדבר הזה המפריע כל כך.

מה מפריע ? הוא ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי". הוא לא כל כך מתעניין בכל מה שהאמורי עשה לישראל: ישראל בקשה לעבור כדי להגיע לארץ המובטחת: "לא נטה בשדה ובכרם", הם הבטיחו. "לא נשתה מי באר", הם התחייבו. "בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך". זאת אומרת: לא ניכנס בכם ולא ניקח כלום מהאוצרות שלכם. רק מעבר. זה כל מה שמבקשים. אבל האמורי יצא נגד ישראל למלחמה… וישראל ניצח! (במד' כ"א, כ"ב-כ"ד).

מה עשה האמורי לישראל? לא חשוב, זה זוטות, העובדות לא חשובות. העם הזה, זה שמתקדם נגד כל הסיכויים, אין לו זכות להתגונן מפני התקיפה של האמורי. אם הוא עושה זאת, אז הוא הופך למוסכן.

אז בלק ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" והחליט לפעול. אך מלחמה, ככל הנראה, לא תצליח. הוא מזמין את בלעם בן בעור כדי שיקלל אותו. הוא אומר לו: "ארה לי את העם הזה" וגם "קבה לי את העם הזה".

קללה. זאת אומרת, לפרסם מלים המורידות את הערך, את הכבוד, את המהות של העם הזה בעיני אחרים. לקלל, לאור (ארור), לקוב: זה לא רק לאחל למישהו משהו רע. בעברית, כל המלים האלה מורות על רקון מתוכן, על הוזלה והורדה בערך. מדובר בלהקל במהות של הזולת, בלהפוך אותו לבלתי משמעותי, לחלול שדרכו עובר האור, לבלתי נתפש, בלְנַקֵּב את המהות וליצור חור במקום שהייתה יֵשׁוּת. מה שבלק מבקש מבלעם הוא מסע פרסום שיבטל בעיני העמים האחרים את הישות, את הממשות ואת זכות הקיום של עם ישראל, של העם הזה המצליח כנגד כל הסיכויים, כנגד כל התחזיות.

היום, קוראים לזה דה-לגיטימציה.

בלק מבקש מבלעם מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל. ולא חשוב כמה פעמים אומר לו בלעם שאי אפשר לעשות זאת, שֶׁעֶרְכּוֹ של העם הזה שריר וקיים, שהוא ימשיך להצליח, כי "הדבר אשר ישים אלהים בפי, אתו אדבר", כי "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל?" וכי "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"!

בלק ממשיך בשלו, כי העובדות לא חשובות. הקללה, המְאֵרָה, הדה-לגיטימציה צריכה להימשך!

אך זה לא יועיל, מפני ש"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".

רק דבר אחד משפיע על ישראל לרעה: כאשר העם עצמו מתחיל להאמין למלות הדה-לגיטימציה, כאשר הוא עצמו מוריד את ערכו ומאמין שאין בו מהות, כדאיות, זכות, משמעות. כאשר העם עצמו נכנע למסע הדה-לגיטימציה של בלעם, אז האסונות נופלים עליו: פריצת כל גדר מצד אחד, קנאות עיוורת מצד שני, הרס מכאן, הרס משם. הערכים הנשגבים הפנימיים נדחקים לפינה לטובת ערכים פסוודו-עילאיים, שלמעשה תומכים בדה-לגיטימציה, במְאֵרָה, בריקון המהות והישות של העם הזה.

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". (דברים ל, י"ט)

"החכמה העילאית היא החסד"… או שלא, בעצם

Share This:

הרבה פעמים אנחנו מקבלים באינטרנט (בפייסבוק וגם בהודעות מייל), משפטים נחמדים ויפים המיוחסים לאנשים או לחיבורים מסוימים. בדרך כלל אנחנו לא טורחים בחיפוש המקור. יותר מידי עבודה. וחוץ מזה, למי אכפת?

טוב, בעצם צריך שיהיה אכפת לנו. לא רק בגלל האפשרות של העתקה, אלא בעיקר מפני שיחוס לא נכון עלול להוביל אותנו להבנה מוטעית של רעיונות, תיאוריות, מחברים, הוגים, דתות וכו'

לפני זמן מה הזדמן לי מקרה כזה. מישהי קבלה באינטרנט ציטוט פופולארי באנגלית המיוחס לתלמוד:

"The highest form of wisdom is kindness" ["החכמה העילאית היא החסד"]. היא חפשה במרץ את המקור בתלמוד, ללא הואיל. היא לא מצאה כלום בכל ספרות חז"ל שאליה היא הגיעה (כיום, עם מאגר המידע של פרויקט השו"ת, אפשר לערוך חיפוש בכמה אלפי ספרים ללא בעיה).

הסיבה לכך שהיא לא מצאה היא די פשוטה: הרעיון הזה איננו רעיון יהודי קלאסי. הוא לא נמצא לא בתלמוד ולא בהוגים יהודים מאוחרים.

בתפיסה היהודית, חסד איננו סוג מסוים של חכמה. הוא איננו חכמה עילאית וגם לא נמוכה. החסד הוא מידה מעולה שאיננה קשורה כלל לחכמה.

חכמה היא שכלית; חסד הוא רגשי. שניהם חשובים, אך אין אחד תוצאה של השני.

הרגשות עלולים להשפיע לרעה על ההשגה השכלית. כדי לדעת ולהחכים צריך להישאר ניטראלי רגשית.

השכל עלול להשפיע לרעה על ההשגה הרגשית. כדי להרגיש, הניסיון הוא דרך היכולות הלא שכליות ,הלא אינטלקטואליות שלנו.

המסורת היהודית מלמדת על ערך החכמה כשהיא באה מלווה בעוד משהו: שתיקה, חסד, ענווה, רחמים וכד'.

המסורת היהודית מדברת על הגדולה של להיות חכם וחסיד, חכם ורחמן בו בזמן. כי שתיהן מידות אלוהיות הטמונות בנפשותינו. שתי המידות הללו שייכות לצלם אלוהים שבו נבראנו.

הנה מספר משפטים נחמדים ויפים מתוך המסורת שלנו, המדברים על החכמה, החסד והקשר ביניהם:

"יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה" (משלי ט"ו, ל"ג)

"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו)

"שבעה מדות משמשות לפני כסא הכבוד אלו הן. חכמה. צדק ומשפט. חסד. ורחמים. אמת. ושלום" (מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א) פרק ל"ז)

"רבא אמר כשם שהאסקופה זו היא מכוונת דלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה היא סייג לחכמה". (מסכת כלה רבתי ג, ג)

"הדר תורה, חכמה. הדר חכמה, ענוה. הדר ענוה, יראה. הדר יראה, מצוה. הדר מצוה, צניעות". (מסכת דרך ארץ ד, ד)

"אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים". (בבלי מסכת חגיגה י"ב ע"א)

"מרגלא בפומיה דרבא [אמרה רגילה בפיו של רבא]: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". (בבלי מסכת ברכות י"ז ע"א)

"יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל תורה מלפני המקום, יעשה אדם מעשה צדיקים וכשרים ואחר כך ישאל חכמה מלפני המקום, יתפוש אדם דרך ענוה ואחר כך ישאל בינה מלפני המקום" (אליהו רבה ו, ד"ה ומפני "מה זכה")

אז, בסופו של דבר, "חסד הוא החכמה העילאית" איננו מהתלמוד, איננו רעיון יהודי. מאין הוא בא?

מקורו הוא ספרדי נוצרי ונמצא בספר "סגולות פטר הקדוש, נשיא השליחים" [“Excelencias de San Pedro, príncipe de los apóstoles”], כרך ג', פרק ו' (עמ' 287), ספרו של דון חואן דה פלאפוקס אי מנדוסה [Don Juan de Palafox y Mendoza], הגמון ספרדי ומשנה למלך במקסיקו במאה ה-17. הציטוט עצמו הוא חלק של פרשנותו למרקוס 10,17:  "בא אליו אדם בריצה שנפל לרגליו ושאל: 'רבי הטוב, כיצד אוכל לרשת חיי נצח'?"

דון חואן שואל מדוע האדם הזה כינה את ישו "רבי" ולא "אדון" (במשמעות "אל"). הוא מסביר שזוהי עצה לנשיאים לבחור בשרים שיהיו מתאימים לתפקידיהם: "אם רב (מורה) הוא, שתהיה לו חכמה ואתה גם חסד. אם איננו רב, החסד הוא חכמה עילאית" ((“Si ha de ser maestro, sabiduría, y con ella la bondad; si no es maestro, la bondad es muy alta sabiduría”).

באינדקס של הספר, בעמוד 578, תחת המונח "חכמה" ("Sabiduría"), מופיע הציטוט בה"ה הידיעה שמהווה בסיס לגרסה המפורסמת באנגלית: "La bondad es la más alta sabiduría" = החסד הוא החכמה העילאית.

אם כן, בפעם הבאה שתקבלו משפט נחמד ביפה באינטרנט המיוחס למישהו כגון ישו, גנדי, מרקס, קנט, התלמוד, קונפוציוס, וכו', אל תגידו סתם: "יו, איזה יפה! מה איכפת מי כתב אותו באמת?" תחפשו מי חבר אותו. הוא או היא, המחברים, זכותם שהדבר ייאמר בשמם. ולמי שמיוחס אליו או אליה בטעות (או בזדון), זכותם שכולם ידעו שלא הם כתבו את זה!

אני, אזרח, רוצה לראות

Share This:

‮כשיש קמפיין בחירות אני רוצה לשמוע מה כל מפלגה מציעה, אני רוצה לשמוע מה כל מפלגה מוכנה לעשות, מסוגלת לעשות, רוצה לעשות, יכולה לעשות. אני רוצה לשמוע את המנהיג שיש בכל מפלגה ולא את הקול המזלזל באחרים.‮

‮אבל את זה אני לא שומע במערכת הקמפיינים, במערכת הבחירות שלנו עכשיו. למעשה זה משהו שחוזר על עצמו כבר הרבה קמפיינים. אנחנו רק שומעים מה שאין למפלגה השניה. לא מה שהמפלגה הזו או האחרת באמת מציעות. מעטות הן אלה שאומרות זה מה שאנחנו נעשה. ישנן, אבל מעטות. לרוב זה "אל תצביעו לשני כי הוא אסון".

‮ הקמפיין האחרון שמשיקה עכשיו רשימת "המחנה הציוני" הולכת בדיוק לפי הדגם הזה: פראייר, רק פראייר מי שמצביע ביבי. והוא קמפיין שמזלזל לא רק בביבי. מזלזל בציבור עצמו. מזלזל ביכולת החשיבה של הציבור, ביכולת הבחירה של הציבור, בהבנה של הציבור, ובעיקר מזלזלת באלה שכן יצביעו ביבי. מה שרשימת "המחנה הציוני" אומרת זה "מי שחושב אחרת, מי שלא חושב כמוני, לא שווה, הוא פראייר".

‮מנהיג צריך להוביל, מנהיג צריך להראות, מנהיג צריך להיות מורה דרך, מנהיג צריך להציע, מנהיג צריך לעשות, מנהיג צריך לבנות. אבל אם כל הקמפיין מתבסס למעשה על הכפשת השני, על "רק לא ההוא" (במקרה זה,  ביבי), על "אל תצביעו לו" (ואז נשארים רק אנחנו), על "זה מה יש", אז מנהיג כזה, מנהיגים כאלה, מפלגה כזאת, הם לא משהו שאני רוצה לראות בשלטון.
‮הם לא מי שאני רוצה שיובילו אותי בארבע השנים הבאות. מישהו שלא מראה לי, שלא מציג בפניי, מה שהוא באמת יכול לעשות. למה שאבחר בו?

‮אני לא יודע עדיין במי אבחר: קשה מאוד לבחור כי למעשה רוב המסרים של כמעט כל המפלגות הם מסרים שליליים. אבל המקרה של רשימת "המחנה הציוני" הוא באמת מקרה של ריקנות מוחלטת. של: אין לנו מה להציע חוץ מזה ש"אל תצביעו בעד ביבי".

‮אז נניח שיצליחו בקמפיין. נניח שביבי לא יהיה בשלטון והם כן. אז מה יעשו? קיום הבטחת הבחירות שלהם היא להדיח את ביבי. אוקיי. הדיחו. ואז מה?

‮אני רוצה מפלגה שמובילה. אני רוצה מנהיג שיוביל. אני רוצה קמפיין שיגיד מה כן יעשו ולא שמזלזל ביריב. ובעיקר קמפיין שלא מזלזל בציבור הבוחרים.

‮אנחנו המונהגים לא טמבלים. קצת כבוד לנו. לא קצת, הרבה כבוד לנו. זה בשבילנו שאתם שם. גם מפני שאנחנו בחרנו בכם. מנהיגים שלנו. מי שלא יהיה.

‮אתם שם בשבילנו. אנחנו בחרנו אתכם כדי שתנהיגו אותנו ולא כדי שתשחקו משחקים קטנוניים.
‮אז אנא מכם, בנו לכם מצע, בנו לכם אידיאולגיה, בנו לכם הצעה מעשית של מה שתעשו והציגו לנו את כל זה במקום לבזות את הציבור, במקום לבזות את אזרחי ישראל באמירות זולות, לא מחושבות, חסרות טעם ושמלמדות עד כמה שאתם לא מנהיגים ועד כמה שאתם לא ראויים להיות בכנסת או להיות בממשלה.

פורים קטן

Share This:

משנכנס אדר מרבים במשחה. רגשות האדם הם אמנם ספונטאניים, אז איך אפשר שנשמח רק מפני שאנו מצווים לכך? אי אפשר לשמוח בפקודה, אך הדבר בא ללמד אותנו שחיים בתוכנו תמיד רגשות מנוגדים: החרדה יחד עם השמחה, העצב יחד עם האושר. בדומה ליעקב כשעמד לפגוש את עשו אחיו: מצד אחד היתה שמחת השיבה והפגישה ומצד שני היו הפחד והחרדה. הזהר הקדוש מסביר לנו (פרשת וישלח מח-מט):

"יעקב היה עץ החיים, למה פחד? הרי עשו אינו יכול לשלוט עליו. ועוד, הרי כתוב 'והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' (ברא' כח, טו), למה היה מתירא? ועוד, הרי כתוב 'ויפגעו בו מלאכי א-להים' (ברא' לב,ב). אם מחנות המלאכים הקדושים היו עמו, למה פחד? אלא, הכל אמת הוא, אך יעקב לא היה רוצה לסמוך על הנס של הקב"ה, הרי חשב שאינו זכאי הוא שהקב"ה יעשה לו נס. ואף על פי שהכל מתיישב, עם כל זה צריך האדם לפחד תמיד ולבקש בתפילה לפני הקב"ה, שכתוב (משלי כח,יד): 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה'.

המקדש, הקב"ה ואנחנו

Share This:

כשמשה רבינו מודיע לעם ישראל את מצוות הקב"ה לבנות את המשכן, מה לעשות ואיך לעשות, התורה חוזרת על אותם הנתונים עליהם היא כבר דברה עשרה פרקים קודם לכן. אכן, נדמה שפרשת ויקהל מעתיקה באופן די שגרתי את פרשת תרומה.

אולם ישנו הבדל קטן, ישנו משפט קצר שמשה רבינו לא מסר לעם:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה,ח)

איך ייתכן שנתון כה חשוב, שהנו הסיבה והייעוד של בניית המשכן, נעלם מהזיכרון של משה?

ואולי הוא לא שכח.

ואולי משה רבינו מסר לנו את הפירוש של משמעות הבנייה הזאת.

בא וראה. הקב"ה אמר למשה, בטרם נתן לו את רשימת מעשה הבנייה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ואילו משה רבינו מצדו, אומר לעם, כמאמר מוקדם למעשה הבנייה: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קדש" (שמ' לה,ב).

הבה נשים לב: משה אינו אומר "והיום השביעי יהיה קדוש", אלא "וביום השביעי (בעצם היום הזה) יהיה לכם קודש (יהיה בו משהו שהוא קודש)"

זהו המקדש שעלינו לבנות כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו. זהו המשכן האמיתי, המקום הקדוש האמיתי. איננו מקום פיזי, כי אם מעין אי בזמן: השבת. זהו אי בזמן שאפשר לנו לבנות רק ברוחנו, רק עם נפשנו. זהו מקום רוחני הנוצר בשומנו בין סוגריים את השבוע, שבוע המלא בריצות, בדאגות, בתשוקות. וכך אנחנו מאפשרים יצירת ממד שונה המגלה בפנינו את הקודש שבו.

משה מלמד אותנו שהמצווה: "ועשו לי מקדש", פירושה "וביום השביעי יהיה לכם קודש" וכך מתאפשר "ושכנתי בתוכם". עלינו לבנות את הקודש הזה כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו.

הבה נהיה בוני הקודש המצטיינים בקודש.