ארכיון הקטגוריה: מסורת

סימפטיה או אמפטיה? אנחנו מול הצדקה

Share This:

בתקופה של הימים הנוראים, החל מראש השנה ועד סוף יום הכפורים,  הקב"ה בוחן את בריאתו ובמיוחד את האדם: מעשינו, כוונותינו ובעיקר מה עשינו מהבריאה שלו. הבחינה של אלהים שני צדדים לה: הצד שלו והצד שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו חייב לערוך חשבון נפש עמוק. אלה עקרונות ידועים מאד במסורת היהודית. וכן מאמינים אנו שהקב"ה מוכן לשנות את גזרתו הרעה עלינו אם נעשה שלוש פעולות: תפילה, צדקה ותשובה.

רבי אלעזר מלמד אותנו (תלמוד ירושלמי, תענית ס"ה ט"ב / ה"א) "שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה". מניין לו הנחת יסוד זו? הוא לומד אותה ממה שאלהים אמר לשלמה המלך אחרי בניית בית המקדש: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ [זו תפילה] וִיבַקְשׁוּ פָנַי [זו צדקה] וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים [זו תשובה] וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם [זהו ביטול הגזרה]." (דהי"ב ז', י"ד)

תפילה, צדקה, תשובה, שלוש פעולות שאם עשינו אותן כהוגן ובכנות משפיעות עמוקות על נפשנו עד כדי שינוי משמעותי בה. התפילה הכֵּנָה כרוכה בהתמודדות עזה עם עצמנו; היא מעין משפט עצמי. מבקשים מאלהים, מודים בכחו ובגבורתו, מתוודים מולו. בדרך הזאת אנחנו נחשפים למה שיש לנו, הטוב והרע, ולמה שחסר לנו; הבחינה הגלומה בתפילה חוזרת אלינו ומשפיעה על נפשנו.

התשובה כוללת בחינה עצמית של מה שעשינו, תיקון הפגיעות שגרמנו לזולת, בקשת סליחה ממי שפגענו בו והתחייבות פנימית לא לחזור על החטאים או על הפעולות השליליות שעשינו. התהליך הזה קשה הוא לנפש, ללא ספק. הוא כרוך בקבלת אחריות על מעשים לא טובים והודאה מפורשת עליהם. זהו אולי הצעד הקשה ביותר שבתשובה, כי ההודאה הזאת דורשת הכרה מלאה במה שעשינו מבלי להצטדק, היא דורשת הכנעה מרבית של הנפש. בהצטדקות יש צד האומר שמה שעשינו איננו באמת שלילי, הרי יש סיבה כלשהי שהצדיקה את המעשה. כל עוד יש סיבה, יש אילוץ, האחריות מוטלת, לפחות חלקית, על מישהו או על משהו אחר. התשובה דורשת נטילת אחריות ללא פשרות. והבחינה העצמית העמוקה חייבת לגרום לנו להבין מתי באמת ובתמים יש סיבות ואילוצים להתנהגותנו ומתי לא.

משלוש הפעולות שרבי אלעזר מדבר עליהן, אני מוצא את הצדקה כשקשה מכולן לנפש האדם. היא הדורשת שינוי מהותי בנפש האדם. למה? מפני שהיא מחייבת אותנו לחדול מלראות את עצמנו כמרכז ולנסות להבין את המציאות מנקודת החוויה של הזולת. היא דורשת להכריז "לא אני הוא זה שמבין את הצער של הזולת , אלא הסובל הוא זה שגורם לי להבין מה סבלו.

אולי תגידו: "אבל צדקה זה לתת כסף למי שזקוק לו. אין דבר פשוט מזה!"

ובכן, לא היא צדקה, אלא נדבה. אני נותן לו מה שנדמה לי שחסר לו וממה שנותר לי. מעלה טובה היא, כן. אבל זו לא צדקה. היא לא גורמת לי לשנות את מי שאני, לא גורמת לי להבין את הזולת באמת, להיכנס לצערו, או להרגיש את המציאות דרך נפשו. הנדבה מאפשרת פתרון רגעי למצוקת הרגש: אולי הרגש של הנזקק, אבל בעיקר הרגש של הנותן. הרי הנדבה באה מתוך הכאב שהנותן מרגיש לגבי הסבל של הנזקק. התוצאה היא טובה, הרי עזרנו, אם כי רגעית, למישהו שאולי היה צריך כסף, או בגדים, או ארוחה. אכן מעלה טובה היא הנדבה, אבל היא לא צדקה.

חכמינו לימדו אותנו שהצדקה האמיתית היא לתת לנזקק מה שחסר לו: "אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ז', ג').

לתת לו מה שחסר לו, ולא מה שאנחנו חושבים שחסר לו.

צדקה היא להחזיר את הכבוד למי שנפגע בכבודו, להחזיר את האימון למי איבד את האמון שלו על אחרים, להחזיר לאחרים את האמון בו, לעזור בהחזרת הפרנסה למי שאיבד אותה, להחזיר את הביטחון העצמי למי שנחלש, להחזיר את החיוך לעצוב, לעזור לבכות למתאפק, להחזיר את כח הפירגון.

עלינו להזיז את עצמינו מהמרכז כדי לקלוט את הזולת, להבין מה שבא מתוך מקומו ומצוקתו, כי הצדקה היא לעזור לו להשיג מה שחסר לו ולא מה שאנחנו חושבים שחסר לו. ההבדל הוא עצום. כי נזקק הוא לא רק מי שנראה לנו שחסר לו. נזקק יכול להיות גם עשיר, גם עני, גם שמח, גם עצוב, גם מי שנראה שחסר לו וגם מי שנראה שהכל בסדר איתו… עד שבאמת מבינים לנפשו.

מה באמת הקשר בין אבלות לספירת העומר?

Share This:

למנהגים חיים משל עצמם. הסיבה ללידתם ברוב הפעמים נשכחת די מהר וכבר הדור השני איננו יודע בדיוק מדוע הוריהם נהגו כך. מכאן והלאה, כולם מחפשים הסברים ומקורות סבירים, שבדרך כלל קשורים לאיזו פיסת מידע על משהו אחר שנראה די דומה.

האבלות בתקופת ספירת העומר הפתחה כך, ככל הנראה.

במאה ה-9 זאת הפעם הראשונה בה אנחנו פוגשים מנהג אחד "מוזר" בין פסח לשבועות ושאין עליו הסבר. אדם שאל גאון בבבל (ככל הנראה רב נטרונאי גאון) על המנהג הזה לא להתחתן בין פסח לשבועות.

לפני שנמשיך עם מה שהשיב הגאון, בואו נחשוב אנחנו. אין סיבה ידועה למנהג, אז בואו נחפש אפשרויות. באיזה מקרים לא עורכים חתונות ביהדות?

א. בשבת וביום כפור

ב. ביום טוב ובחול המועד

ג. במצב של עצבות או עגמת נפש: אבלות או אימת הדין

מה מתאים, מתוך זה, לתקופה שבין פסח לשבועות? האם כל התקופה שבת או יו"כ? לא! האם זה יום טוב או חול המועד? לא! האם יש אימת הדין? של מי? של מה? אז לא!

מה נותר? אבלות. אבל אבלות על מי?

ישנו מדרש בתלמוד המספר על אסון גדול ומקשר אותו לתקופה הזאת: מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא, בפרק אחד, בין פסח ועד עצרת (שבועות) (יבמות ס"ב ע"ב). הנה! זאת צריכה להיות הסיבה!

וזו בדיוק התשובה של רב נטרונאי גאון:

"…לא משום איסור הוא, אלא משום מנהג אבלות. שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת…". (תשובות הגאונים – שערי תשובה סימן רעח)

עם הזמן הופיעה עוד הגבלה: המנהג לא להסתפר, שמוזכרת כנראה לראשונה באיטליה במאה ה-13 בספר שבולי הלקט, סדר פסח רל"ה.

בימי הביניים התעצמה ההרגשה של אבלות בספירת העומר בגלל רדיפות וגזירות שמד נגד מספר קהילות אשכנז ושהתרחשו בין פסח לשבועות (חלק מפרעות מסעי הצלב, פרעות ת"ח ות"ט, בין היתר).

אבל, האם אבלות זאת באמת האפשרות היחידה שנותרה לנו למנהג? אמרנו שזה לא בגלל אימת הדין, אבל יש לא מעט מקורות שדווקא מציינים לכוון הזה.

יש משנה במסכת ראש השנה שאומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן… " (רה"ש א, ב). משנה אחרת אומרת, בשם רבי יוחנן הן נורי, שמפשט הרשעים בגיהינום מתרחש בין פסח לעצרת (עדויות ב, י). זאת אומרת שפסח, שבועות והימים שביניהם הם ימים של דין, של המתנה לגזר דין טוב, שלא נצא רשעים, שהקב"ה ייתן לנו שנה פורייה. אולי בגלל זה לא התחתנו, ולא בגלל אבלות?

אך הבה נמשיך בניתוח. אמרנו שזה לא יכול להיות בגלל יו"ט או חוה"מ. הרי ברור שאין שם לא זה ולא זה!… אין?

חג השבועות נקרא בפי חז"ל "עצרת", בהשוואה ל"עצרת" של סוכות (שהיא שמיני עצרת). בשני מדרשים, שבועות אפילו נקרא "עצרת של פסח" (שיר השירים רבה, פרשה ז, ב וגם פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כח)

כבר בימי הביניים הובא הרעיון שימי ספירת העומר הם מעין "חול המועד" ארוך בין פסח לעצרת שלו (שבועות). הרמב"ן אומר זאת (פירוש על ויקרא כ"ג, ל"ו, ד"ה "עצרת היא"), גם רבי בחיי בן אשר (בפירושו על ויקרא כ"ג, ט"ז) וכן רבי מנחם ריקאנטי (פירוש על ויקרא כ"ג, ל"ו)

בחול המועד אסור להתחתן ואסור להסתפר. יכול מאד להיות שהמנהגים שהזכרנו בתקופה של סיפרת העומר התפתחו כחיקוי לחומרות של חול המועד ולא כמנהגי אבלות!

בהיעדר סיבה מוצהרת למנהג "מוזר" כזה בתקופה שלא מצדיקה אותו, קפצה אולי האסוציאציה הראשונה של הגאון להסביר את זה וכך נקשר העניין לאבלות, אם כי שתי הסיבות האחרות להסבר (אימת הדין וחול המועד) לא פחות אפשרויות.

אם כי הכל נשאר בגדר השערה, כי המקור למנהג נעלם… אולי אחרי הדור הראשון.

האם מותר לנגן בכלי שיר בקבלת שבת החל בתקופת ספירת העומר?

Share This:

שאלה: האם מתאים לערוך קבלת שבת מוסיקאלית בתקופת ספירת העומר, שהיא תקופת אבלות?

תשובה: המנהג להימנע מלהתחתן בתקופה הזאת מוזכר לראשונה בתשובה המיוחסת לרב נטרונאי גאון (בבל, מאה 9) ומופיעה בהלכות פסוקות (מהדו' מיללער תרנ"ג), הלכות איסור והיתר סי' צ"ד וכן בשערי תשובה, סי' רע"ח. שם הוא מזכיר את המנהג, שכנראה היה ידוע בתקופתו, ומתרץ אותו באומרו שזהו מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת {שבועות} (עי' ביבמות ס"ב ע"ב). וזוהי לשונו:

"וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעין שלא משום איסור הוא, אלא משום מנהג אבלות. שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת (…) ולענין קדושין [אירוסין], מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה".

הרב דוד גולינקין כבר הראה שהסיבה שנותן רב נטרונאי גאון בעייתית ביותר ואיננה נראית כסיבה המקורית למנהג (ראה Responsa in a Moment, Vol II, The Institute of Applied Halakhah at the Schechter Institute of Jewish Studies, Jerusalem 2011, p.109 ).

עם הזמן הופיעה עוד הגבלה: המנהג לא להסתפר (מוזכרת כנראה לראשונה באיטליה במאה ה-13 בספר שבולי הלקט, סדר פסח רל"ה).

לאחר פרעות מסעי הצלב ועוד רדיפות וגזירות שמד מהן שסבלו מספר קהילות אשכנז בימי הביניים, כולל פרעות ת"ח-ת"ט, מאורעות שחלקן התרחשו בין פסח לשבועות, התפתחו מנהגי אבלות שנקשרו לתקופה של ספירת העומר (ראה David Golinkin, “Mourning between Pesah and Shavuot” in Responsa in a Moment, Vol II, The Institute of Applied Halakhah at the Schechter Institute of Jewish Studies, Jerusalem 2011, p.113  וגם דוד גולינקין, "כיצד נקיים את יום השואה?", עת לעשות ג', קיץ תשנ"א, עמ' 51-53).

יש הטוענים מה שעומד ביסוד המנהגים היא בעצם אימת הדין הקשורה לתקופה הזאת והמתבטאת במספר מקורות תנאיים:

א) משנה, ראש השנה א, ב: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (…) ובחג נידונין על המים".

ב) משנה, עדויות ב, י: "(…) משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש (…) רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת".

המקור הראשון משווה את התקופה לזאת שבין ראש השנה לסוכות: בין שני דינים, שתי החלטות של הקב"ה על המחייה, דברים הקשורים לעולם הזה.

המקור השני מדבר על הדין הקשור לעולם הבא, שגם הוא מתרחש בין פסח לעצרת לפי רבי יוחנן בן נורי.

אם נניח שהמנהג הנדון התפתח מהמקורות האלה, הרי לא מדובר באבלות, אלא באימת הדין או חרדת הדין שיכולה להיות גם בהולה בשמחה הקשורה לבטחון ולאמונה שהקב"ה יעזור וירחם. בדיוק כמו בתקופה של הימים הנוראים ובמיוחד חג הסוכות, עליו כתוב בתורה "ושמחת בחגך" וגם "והיית אך שמח"!

ישנה גם אפשרות נוספת להבין את יסודות המנהג הזה. חג השבועות נקרא בפי חז"ל "עצרת", בהשוואה לעצרת של סוכות (שמיני עצרת). חג השבועות נקרא "עצרת של פסח" בשני מדרשים קדומים:

1) שיר השירים רבה, פרשה ז,ב: "א"ר יהושע בן לוי ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח".

2)  פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כח – ביום השמיני עצרת: "את מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריך להיות רחוק חמשים יום".

כבר בימי הביניים הובא הרעיון שימי ספירת העומר הם מעין "חול המועד" ארוך בין פסח לעצרת שלו (שבועות).

כך כותב הרמב"ן (ספרד / א"י 1194-1270) בפירושו לפרשת אמור (ויקרא כ"ג, ל"ו, ד"ה "עצרת היא"):

"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג".

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, רבי בחיי בן אשר (ספרד 1255-1340) כתב על ויקרא כ"ג, ט"ז:

"בא ללמד כי הוא חג {שבועות} נגרר אחר מצות העומר, ומ"ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת".

גם באיטליה ובאותה תקופה ר' מנחם ריקאנטי (איטליה 1250-1310) הביע רעיון דומה בפירושו לויקרא כ"ג, ל"ו:

"נמצא יום ראשון של פסח ומנין מ"ט יום ושבעה שבועות ויום מתן תורה כיום ראשון של סוכות וימי חול המועד ושמיני עצרת".

אם ימי ספירת העומר הם מעין חול המועד, הרי חז"ל ראו בשבועות מעין "שמיני עצרת" של פסח, ניתן לשער שהמנהגים שהזכרנו התפתחו כהקבלה לחומרות של חול המועד דווקא ולא כמנהגי אבלות! הרי בחול המועד אין נושאים נשים ומותר לארס (שו"ע או"ח תקמ"ו, א'), אין מסתפרים או מתגלחים (שם תקל"א, ב') וכן אסור בעשיית מספר מלאכות (שם תק"ל). על המנהג לא לעשות מאלכה משקיעת החמה ועד הבוקר (שמוזכר בטור או"ח תצ"ג), מסביר הרב יעקב עמדין (היעב"ץ גרמניה 1697 – 1776) בפירושו על הטור "מור וקציעה", מדוע רק הנשים נוהגות זאת ולא הגברים. שם הוא מזכיר שהימים הללה הם דומים לחול המועד, רק שהגברים ממשיכים במלאכה כי זוהי תקופת החריש והקציר וקשה לשבות ממלאכה:

"עוד נראה לי, משום שימים הללו הם דוגמת חול המועד (כי חג השבועות הוא כמו שמיני עצרת דחג). אלא שחס הקדוש ברוך הוא שלא לאסור מלאכת האנשים בימים ההם, דזמן חרישה וקצירה היא. מכל מקום חשו חכמים לדבר, לאסור מלאכת הלילה, ושל נשים."

עם זאת, חשוב לציין שאין שום אזכור בתלמוד למנהג להימנע מלהתחתן או מלהסתפר בתקופה הזאת של ספירת העומר. ז"א שגם ההסבר של רב נטרונאי גאון (שעליו התבססו הרבה ראשונים ואחרונים) וגם ההסבר של אימת הדין (המופיע, למשל ,אצל שבולי הלקט סדר פסח רל"ה, צרור המור פרשת אמור, ספר אבודרהם תפלות הפסח ד"ה "והטעם שצוה"),וכן ההסבר של מנהגי חול המועד הן לא יותר מאשר השערות.

כמו כן, הרמב"ם איננו מזכיר כלל וכלל את כל המנהגים האלה והוא איננו אוסר או מגביל לא חתונה, לא תספורת ולא שום שמחה! נושאי הכלים הקדומים של הרמב"ם, כמו הראב"ד (שנוהג לבקר אותו מאד על כל "שינוי" בהלכה או במנהג מקובלים) או ההגהות מיימוניות (המציגות את מנהגי אשכנז של המאה ה-13), גם הם אינם מזכירים כלל וכלל את המנהגים להימנע משמחה, מחתונה או מתספורת בתקופה שבין פסח לשבועות.

הלכה למעשה: יסוד המנהג איננו בהכרח עניין אבלות ואפילו אם יטען הטוען שהמנהג התקבל לאורך דורות רבים, אין אבלות נוהגת בשבת וגם יש להפסיק מנהג אבלות להכנות שבת. בנוסף, המנהג המקורי היה קשור רק לחתונה (נוהגים לא לשאת אשה, אבל לארס מותר) ואיסור שמיעת או השמעת מוסיקה מאוחר בהרבה ומתנגש עם שמחת השבת.

יחד עם זאת, בכ"ז בניסן (י"ב לעומר) מציינים אנו את יום השואה והגבורה לזכר קרבנות השואה בשנות ת"ש-תש"ה וביום ד' באייר (י"ט לעומר) מציינים אנו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקרבנות פעולות האיבה (ויש פעמים שהציון מוקדם או נדחה ביום בגלל שבת, ואז יחול יום הזיכרון בג', או בה' באייר, י"ח או כ' לעומר). על כן, הימים הללו ימים של חשבון נפש, של זיכרון ושל צער ואינם מתאימים להתכנסויות חגיגיות במיוחד, גם אם בשבת האווירה חייבת להיות של שמחה.

לכן, מותר לנגן בכלי נגינה לקבלת השבת בתקופת ספירת העומר החל מיום כ"א בעומר כאשר ללא ספק אנחנו עוברים משואה לתקומה, עם חגיגות יום העצמאות וראשית צמיחת גאולתנו.

יוסף קליינר

ב' באייר תשע"ו

סימן וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם

החמץ של היום, כמו החמץ של אז

Share This:

jametz-matza-libertadהנה פסח מתקרב והניקיונות כבר החלו. השבתת החמץ הוא אחד מהנושאים המרכזיים של ההכנות לקראת החג, הרי "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות י"ג, ז').

מדוע השבתת החמץ כה מרכזית בחג המזכיר לנו את החרות, את היציאה מעבדות מצריים?

ובכן, החמץ מסמל שני עניינים עקרוניים מאד הקשורים לחרות. עד כדי כך עקרוניים הם, שלא מספיק בלהזכיר אותם, אלא צריכה להתקיים גם פעולה המשרישה את העקרונות בדרך גשמית.

דבר ראשון, החמץ מסמל את התרבות המצרית, את מצרים עצמה. מצרים הייתה ידועה בתקופה העתיקה כארץ הלחם התפוח וארץ הבירה. תהליך התססת גרגירי התבואה או עיסת הקמח דורש מיומנות מיוחדת כדי להפיק מוצר משובח. חייבים לשמור על התהליך כדי שהעיסה לא תתקלקל ותתקרב. המצרים הצטיינו בזה ויש הטוענים שהם גם היו ממציאי השיטה. ד"ר טובה דיקשטיין מזכירה לנו שהרודוטוס, ההיסטוריון היווני, מכנה את המצרים "אוכלי לחם" ("ראייה חדשה על חמץ ומצה", אתר של נאות קדומים) וככל הנראה הכינוי הזה למצרים היה רווח בעולם העתיק (ה.ע. יעקב, "תולדות הלחם").

החמץ קשור למצרים קשר הדוק והוא סימן ההיכר של מצרים העתיקה. אכן, מצרים הייתה מוכרת בגלל הלחם שלה ולא בגלל הפירמידות! להימנע מהחמץ פירושו של דבר להתנתק מהתרבות המצרית, כדי להשתחרר, לייסד ולפתח תרבות אחרת.

אם כן, מדוע לא להימנע ממנו לגמרי, במקום רק שבעה ימים בשנה? כי אנחנו מתעסקים בממד הסמלי ובהעברת מסר שחייב להיזכר פעם בכמה זמן כדי לא לאפשר לשגרה לערפל אותו.

כמו כן, החרות איננה דורשת שלילת התרבות האחרת, אלא עצמאות ממנה. לתרבות המצרית העתיקה היו הרבה דברים חיוביים, יחד עם דברים שליליים כגון העבדות שהעבידו אותנו. אנחנו לוקחים את החיובי ומסלקים את השלילי. הקבלה של החמץ במהלך השנה ודחייתו במהלך פסח, חג החרות, מלמדת אותנו בצורה עזה מאד את העצמאות מהתרבות הזרה המדכאת וגם את השבחת הצדדים החיוביים שלה.

דבר שני, החמץ מסמל את ההשתהות. יש פעמים שחשוב להמתין, אבל יש פעמים שההמתנה פירושה לאבד הזדמנות. אילו אבותינו היו ממתינים ולא היו יוצאים ממצרים ברגע שהקדוש ברוך הוא זימן להם, לא היינו נגאלים כלל. לא בכדי המלה "החמצה" קשורה לחמץ: "כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ט).  מדובר על המתנה שלילית, המתנה שגורמת לאבדן ולהרס. הימנעות מהחמץ במשך שבעת ימי חג החרות מזכירה לנו שיש מצבים שאם מתמהמהים בהם, מאבדים את עולמנו.

ניתוק מתרבות זרה כדי להשתחרר ממנה ותפיסת הרגע הנכון מבלי לפספס את ההזדמנות – שני מושגי יסוד של התרבות היהודית ושניהם קשורים לחמץ ולהימנעות ממנו.

מליחת הבשר להכשיר אותו לאכילה

Share This:

שאלה:
שלום יוסף,
רציתי לשאול אותך בקשר לתהליך המליחה:
א) הכשרת הבשר איננה שלמה עד שמבצעים את המליחה, נכון?
ב) במידה וקנינו את הבשר ללא מליחה, מהו התהליך שעלינו לבצע?

תשובה:
שלום!
הבשר, כדי שיהיה כשר, עליו למלא שלושה תנאים גם יחד וללא יוצא מן הכלל:

  • מקור הבשר מחיה המותרת בתורה לאכילה.
  • המתת החיה חייבת להיות בשחיטה, על פי כללי ההלכה.
  • הכשרת הבשר, כלומר הוצאת הדם הנשאר מנתחי הבשר.

אם אחד מהתנאים חסר, הבשר איננו כשר גם אם נקנה במקום כשר וגם אם יש חותמת "כשר" עליו.

שלושת התנאים חייבים להיות קיימים בבשר חיות ובהמות ההולכות על האדמה וכן בעופות. לעומת זאת, לחיות המים , רק התנאי של להיות מותר בתורה חייב להיות קיים.

הבה נדבר על הכשרת הבשר.

על בשר הבהמה והעוף לעבור תהליך של הוצאת הדם שנשאר בתוכו כדי שיהיה כשר לאכילה. רוב הדם למעשה, יוצא בשחיטה עצמה. הדם שנשאר נקרא "דם שנבלע" בתוך הבשר.

התהליך הזה נקרא "הכשרה" והבשר שעבר אותו הוא "בשר מוכשר". אפשר לעשותו בשתי דרכים: צליה או מליחה.

כיום, רוב האיטליזים ומחלקות בשר בסופרמרקטים משווקים בשר שהוכשר קודם מכירתו. עם זאת, חייבים לוודא עם האיטליז האם הבשר אכן מוכשר כבר או לא.

מטרת תהליך ההכשרה היא לאפשר לדם שמתחת לפני השטח לעלות ולטפטף החוצה, מבלי שייגע שוב בבשר. מכאן שעל הבשר להיות מונח על משטח עם חורים: אם זה בצליה, על רשת המאפשר טפטוף הדם אל הגחלים או אל מיכל תחתון; אם זה במליחה, על רשת או על משטח עם חורים או עם תעלות המאפשרים לדם לטפטף החוצה.

צליה
מפזרים קצת מלח על הבשר ושמים אותו על רשת בתוך או על מקור חום גבוה. מקור החום יכול להיות הן גחלים, הן אש מגז, הן חשמל (תנור או כיריים).

אם הצליה היא על גחלים, הדם מטפטף ישר אליהם. אך אם צולים על כיריים או תנור גז או חשמליים, הרשת חייבת להיות מונחת על מיכל תחתון, אליו יטפטף הדם ולא ייגע בחזרה בבשר.

משאירים את הבשר עד שהוא משנה את צבעו ואז הופכים אותו כדי לאפשר צליה מהצד השני. אפשר להכין את הבשר לכל רמות הצליה הרצויות: נא, נא למחצה, עשוי למחצה, עשוי, עשוי היטב.

אחרי הצליה, ניתן גם לבשל את הבשר, אם רוצים בכך. אבל אפשר לעשות זאת רק אם הבשר נצלה טרם יחלפו 72 שעות מאז השחיטה. מעבר לזמן הזה, אכילת הבשר מותרת רק בצליה.

מליחה
קיימים שני תנאים קודמים:

  • לא חלפו מעבר ל-72 שעות (שלושה ימים) מאז שחיות הבשר ועד למליחה. מאחר 72 השעות הראשונות, ניתן להכשיר רק באמצעות צלייה.
    אמנם, אם השרו את הבשר במים לפני שחלפו 72 שעות, אפשר להאריך את התקופה לעוד 72 שעות מאז ההשרייה. ההיגיון מאחורי זה הוא שהדם נקרש אחרי שלושה ימים וכבר אי אפשר לגרום לו לעלות באמצעות המלח. רק הצלייה ממיסה את הדם. אבל המים משאירים את הבשר והדם שבתוכו לח כך שעדיין אפשר להשתמש בשיטת המליחה.
  • הכבד, אי אפשר להכשירו אף פעם במליחה. רק הצלייה יפה לו להכשירו. יש לשים לב שאין לצלות אותו על מחבת, מאחר והדם נבלע מחדש בבשר. יש לעשות זאת על רשת המאפשרת טפטוף הדם למטה.

איך הוא תהליך המליחה?

  • שוטפים את הבשר או את העוף היטב במים קרים.
  • משרים את הבשר (כך שהמים יכסו את כל הבשר) במשך חצי שעה במים קרים.
  • מוציאים מהמים ומפזרים כמות נכבדת של מלח גס על כל הבשר, מכל הצדדים. לא משתמשים במלח שולחן, שהוא דק מידי ונבלע בתוך הבשר. גם לא מלח גס מידי, שאיננו נדבק על הבשר. אלא במלח גס בינוני, מלח בישול (בארץ בדרך כלל כתוב על החפיסה שהמלח מתאים למליחת בשר).
  • צריך לפזר הרבה מלח, אך מאידך אין לכסות לגמרי את הבשר, כאילו שהבשר "טבוע" במלח.
  • מניחים את הנתחים המלוחים על משטח נטוי ונקוב או בעל תעלות.
  • את העוף מניחים עם החלק הקעור כלפי מטה כדי למנוע הצטברות הדם בתוכו.
  • אפשר להניח נתח על נתח, בתנאי שלא יישארו מקומות קעורים באף אחד מהנתחים וכך מונעים את הצטברות הדם בהם.
  • משאירים את הבשר על המשטח במשך שעה.
  • כעבור שעה, שוטפים היטב את הבשר במים קרים, כך שלא יישאר שום מלח על הנתחים. הבשר אמור לא להישאר מלוח אחרי השטיפה.

אפשר לקרוא את עיקרי ההלכות בשלחן ערוך, יורה דעה, סימנים ס"ט עד ע"ח.

וכן אפשר לקרוא על גישות הלכתיות שונות בערוך השלחן (של הרב יחיאל מיכל אפשטיין), יורה דעה, גם בסימנים ס"ט עד ע"ח.

על הגישה של היהדות הקונסרבטיבית-מסורתית (שאיננה שונה מזו של הפוסקים הקלסיים), אפשר לקרוא בספרים הבאים (באנגלית):

  •  “A Guide to Jewish Religious Practice”, Rabbi Isaac Klein, ed. Jewish Theological Seminary of America, 1979, pags. 350-357
  • The Jewish dietary laws”, Rabbis Samuel Dresner & Seymour Siegel, ed. Rabbinical Assembly, 1982, pags. 67-70