בתקופה של הימים הנוראים, החל מראש השנה ועד סוף יום הכפורים, הקב"ה בוחן את בריאתו ובמיוחד את האדם: מעשינו, כוונותינו ובעיקר מה עשינו מהבריאה שלו. הבחינה של אלהים שני צדדים לה: הצד שלו והצד שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו חייב לערוך חשבון נפש עמוק. אלה עקרונות ידועים מאד במסורת היהודית. וכן מאמינים אנו שהקב"ה מוכן לשנות את גזרתו הרעה עלינו אם נעשה שלוש פעולות: תפילה, צדקה ותשובה.
רבי אלעזר מלמד אותנו (תלמוד ירושלמי, תענית ס"ה ט"ב / ה"א) "שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה". מניין לו הנחת יסוד זו? הוא לומד אותה ממה שאלהים אמר לשלמה המלך אחרי בניית בית המקדש: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ [זו תפילה] וִיבַקְשׁוּ פָנַי [זו צדקה] וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים [זו תשובה] וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם [זהו ביטול הגזרה]." (דהי"ב ז', י"ד)
תפילה, צדקה, תשובה, שלוש פעולות שאם עשינו אותן כהוגן ובכנות משפיעות עמוקות על נפשנו עד כדי שינוי משמעותי בה. התפילה הכֵּנָה כרוכה בהתמודדות עזה עם עצמנו; היא מעין משפט עצמי. מבקשים מאלהים, מודים בכחו ובגבורתו, מתוודים מולו. בדרך הזאת אנחנו נחשפים למה שיש לנו, הטוב והרע, ולמה שחסר לנו; הבחינה הגלומה בתפילה חוזרת אלינו ומשפיעה על נפשנו.
התשובה כוללת בחינה עצמית של מה שעשינו, תיקון הפגיעות שגרמנו לזולת, בקשת סליחה ממי שפגענו בו והתחייבות פנימית לא לחזור על החטאים או על הפעולות השליליות שעשינו. התהליך הזה קשה הוא לנפש, ללא ספק. הוא כרוך בקבלת אחריות על מעשים לא טובים והודאה מפורשת עליהם. זהו אולי הצעד הקשה ביותר שבתשובה, כי ההודאה הזאת דורשת הכרה מלאה במה שעשינו מבלי להצטדק, היא דורשת הכנעה מרבית של הנפש. בהצטדקות יש צד האומר שמה שעשינו איננו באמת שלילי, הרי יש סיבה כלשהי שהצדיקה את המעשה. כל עוד יש סיבה, יש אילוץ, האחריות מוטלת, לפחות חלקית, על מישהו או על משהו אחר. התשובה דורשת נטילת אחריות ללא פשרות. והבחינה העצמית העמוקה חייבת לגרום לנו להבין מתי באמת ובתמים יש סיבות ואילוצים להתנהגותנו ומתי לא.
משלוש הפעולות שרבי אלעזר מדבר עליהן, אני מוצא את הצדקה כשקשה מכולן לנפש האדם. היא הדורשת שינוי מהותי בנפש האדם. למה? מפני שהיא מחייבת אותנו לחדול מלראות את עצמנו כמרכז ולנסות להבין את המציאות מנקודת החוויה של הזולת. היא דורשת להכריז "לא אני הוא זה שמבין את הצער של הזולת , אלא הסובל הוא זה שגורם לי להבין מה סבלו.
אולי תגידו: "אבל צדקה זה לתת כסף למי שזקוק לו. אין דבר פשוט מזה!"
ובכן, לא היא צדקה, אלא נדבה. אני נותן לו מה שנדמה לי שחסר לו וממה שנותר לי. מעלה טובה היא, כן. אבל זו לא צדקה. היא לא גורמת לי לשנות את מי שאני, לא גורמת לי להבין את הזולת באמת, להיכנס לצערו, או להרגיש את המציאות דרך נפשו. הנדבה מאפשרת פתרון רגעי למצוקת הרגש: אולי הרגש של הנזקק, אבל בעיקר הרגש של הנותן. הרי הנדבה באה מתוך הכאב שהנותן מרגיש לגבי הסבל של הנזקק. התוצאה היא טובה, הרי עזרנו, אם כי רגעית, למישהו שאולי היה צריך כסף, או בגדים, או ארוחה. אכן מעלה טובה היא הנדבה, אבל היא לא צדקה.
חכמינו לימדו אותנו שהצדקה האמיתית היא לתת לנזקק מה שחסר לו: "אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ז', ג').
לתת לו מה שחסר לו, ולא מה שאנחנו חושבים שחסר לו.
צדקה היא להחזיר את הכבוד למי שנפגע בכבודו, להחזיר את האימון למי איבד את האמון שלו על אחרים, להחזיר לאחרים את האמון בו, לעזור בהחזרת הפרנסה למי שאיבד אותה, להחזיר את הביטחון העצמי למי שנחלש, להחזיר את החיוך לעצוב, לעזור לבכות למתאפק, להחזיר את כח הפירגון.
עלינו להזיז את עצמינו מהמרכז כדי לקלוט את הזולת, להבין מה שבא מתוך מקומו ומצוקתו, כי הצדקה היא לעזור לו להשיג מה שחסר לו ולא מה שאנחנו חושבים שחסר לו. ההבדל הוא עצום. כי נזקק הוא לא רק מי שנראה לנו שחסר לו. נזקק יכול להיות גם עשיר, גם עני, גם שמח, גם עצוב, גם מי שנראה שחסר לו וגם מי שנראה שהכל בסדר איתו… עד שבאמת מבינים לנפשו.
