בדרך כלל אנחנו מייחסים חשיבות מועטה למעשים קטנים ואף לאמירות שנאמרו כדרך אגב. כאילו שאין להם השפעה. כאילו שהשלכות הרות גורל תלויות רק במעשים חשובים ומחושבים. בנוסף, שינויים דרסטיים בהיסטוריה הם רק בידיים של אנשים בעלי שם, מנוסים וידועים בתחום בו מחוללים את המהפך. לפחות כך היא החשיבה הרווחת.
הפרשה שלנו מציגה לנו מציאות אחרת, הרבה יותר שכיחה, הרבה יותר יומיומית, הרבה יותר "משלנו". מציאות כאילו מקרית.. אבל היא לא.
יעקב שלח את יוסף לחפש את אחיו, שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם. יוסף לא מוצא אותם. הוא הולך הנה והנה אך אינו מצליח לראות לאן הם הלכו.
עד כאן ספור אחד של מצב שגם לנו עלול לקרות: קבענו להיפגש במקום אחד ולא מוצאים אחד את השני. מה עושים? מחכים, מחפשים וכעבור זמן מסוים, חוזרים. לא נפגשנו הפעם, אז נפגש פעם אחרת.
אלא שבפרשה יוסף פוגש איש אלמוני, שכל תפקידו הוא לשאול אותו "מה תבקש?". זאת אומרת, "אבדת משהו? הלכת לאיבוד? אפשר לעזור?". מעשה יומיומי, פשוט, נדיב אבל פשוט. מעשה שנעשה ע"י אלמוני. מעשה שלא עשוי לחולל מהפך משמעותי. "הם הלכו לדותן", זאת כל התרומה של האיש האלמוני לסיפור.
האומנם?
אילו האיש הזה לא היה מתעניין ביוסף ולא היה מנדב לו את המידע הכמעט סתמי הזה, יוסף לא היה נמכר, לא היה מגיע למצרים, לא היה עולה לגדולה שם, לא היה מביא את אביו ואת אחיו לגולה שבמצרים, לא היינו הופכים לעבדים בארץ לא לנו, לא היינו יוצאים לגאולה, לא היינו מקבלים את התורה בהר סיני, לא היינו נכנסים לארץ, עבדותנו לא הייתה משמשת דוגמה ובסיס למצוות כה יסודיות בתרבות היהודית כמו שבת, אהבת הגר, כבוד העבד ותשלומי פיצויים על עבדותו, צדק במשפט, צדק עם החוסים, צדקה ועזרה לנזקק.
רק דבר קטן ואיש אלמוני וכל ההיסטוריה שלנו התפתחה כפי שהתפתחה.
הקב"ה הודיע כבר לאברהם שזרעו יהיה עבד בארץ נוכריה ושהוא יגאל את צאצאיו. אך הוא אינו קבע במאמר ההוא לא את המקום, לא את הזמן, לא את האופי בו יתפתחו הדברים, מי בדיוק יהיו המעורבים ואיך הם יגיבו. כל זה נתון היה לבני האדם.
והאיש האלמוני ההוא, עם המעשה המינורי שלו, שינה את פני ההיסטוריה.
כולנו האיש האלמוני ההוא. לעולם אל לנו לזלזל בחשיבות של מה שכל אחד מאתנו יכול לעשות וכן אל לנו לשכוח את הכח שבמלים שלנו. הכח הבונה והכח ההורס.