ארכיון תגיות: עשו

פרשת וישלח

Share This:

"באנו אל אחיך, אל עשו, וגם הוא הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (ברא' לב, ז (ו)).

מה אמרו, בעצם, המלאכים ששלח יעקב? פירוש נפוץ מאד הוא שעשו אחיו בא לקראתו למלחמה: "באנו אל אחיך, אך הוא מתנהג כלפיך כעשו, ששונא אותך" (בראשית רבה, תרגום יונתן, רש"י, רד"ק). אחרים רואים בדיווח רק מסירת העובדות כמות שהן: "הוא בא אליך כפי שאתה בא אליו" (אבן עזרא, רמב"ן). ויש פרשנים הרואים את שמחת המפגש: "עשו מגיע עם פמליה גדולה לקבל את נפי אחיו בשמחה ובצהלה" (רשב"ם, חזקוני).

איך למסור בשורה? איך להעביר למישהו מסר של מישהו אחר?

גם אם אין דרך אחת, שיטה אחת לעשות זאת, ישנן שלוש תכונות יסוד שבעל הבשורה חייב להפעיל: ראייה אובייקטיבית, אמפתיה ושליטה ברגישות.

ראייה אובייקטיבית: להסתמך על העובדות, מבלי להוסיף או לגרוע פרטים.

אמפתיה: לנסות להבין מה שמרגיש מי שמקבל את הבשורה, מבלי להיות מעורב רגשית. עירוב רגשית עלול לגרום לנו לא להבין את הרגשות של השני, אלא להתעסק עם הרגשות שלנו עצמנו ולהגיב לפיהם.

שליטה ברגישות: הבנת התהליכים הרגשיים שאנחנו עוברים כדי למנוע מהרגשות האלה להתערב. הרגשות שלנו עלולים לגרום לריחוק וקור (כי קשה לנו עם הבשורה) , או להתלהבות יתר, או להחלטה לא למסור מידע שקשה לנו אתו (ואנחנו מרגישים שיהיה קשה גם למקבל ההודעה). במלים אחרות, הרגשות שלנו מונעים מאתנו הבנה אמיתית של הרגשות של השני, מסנוורים את הנפש ואף עלולים להביא אותנו להגיב באופן פטרנליסטי ("הרגשות שלי יודעים טוב יותר מה כדאי לו או לה"). עם זאת, אל לנו לנטרל את הרגשות, לבטל אותם. האתגר הוא לשלוט בהם.

בעת מסירת בשורה, תהי זו קשה או טובה, שלוש התכונות חייבות לבוא ביחד. אם נשען רק על אחת מהן, עלולים אנחנו להעביר מסר שאיננו נכון, או שאיננו מתאים, או שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות, גם אם כוונתנו הייתה חיובית… כמו המלאכים של יעקב.

הם כשלו בלהפעיל שתיים מתוך שלוש התכונות. הם היו אובייקטיבים בדווחם, אך לא היו אמפתיים ולא מדדו את הרגישות שלהם. הם תארו עובדות, מבלי לקחת בחשבון את מצבו של יעקב, את הקשר הקשה שלו עם אחיו, את פחדיו, את האיום על חייו שבגינו הוא נאלץ לעזוב את המקום אליו הוא חוזר היום. אולי הרגישו שליעקב עדיף לא לשוב. אולי הם התמלאו איבה כלפי עשו. יכול והם לא רצו להשפיע על יעקב לא לכאן ולא לכאן ועל כן דווחו רק באופן אובייקטיבי. איך שזה לא יהיה, הם לא הפעילו מידת הרגישות המתאימה למצב.

רק עובדות נטולות הקשר מסרו מלאכי יעקב. אובייקטיביות יתר, שלמעשה איננה אובייקטיביות כלל, מאחר והיא לא מתייחסת להקשר, שהוא אכן חלק בלתי נפרד מהמציאות.

וכך אפשרו לפחדיו ולחששותיו של יעקב לצבוע את המידע בגוונים של הרס ואובדן. חרדתו מהעבר כבשה אותו ומנעה ממנו לשפוט את המציאות הנוכחית שלו, מציאות שהיא אחרת.

לא קל להפעיל את שלושת המרכיבים של מסירת בשורה. קשות במיוחד האמפתיה והשליטה על הרגישות. אך להתעלם מהן הוא להתנער מהאחריות הענקית של להיות שליח בשורה.

פורים קטן

Share This:

משנכנס אדר מרבים במשחה. רגשות האדם הם אמנם ספונטאניים, אז איך אפשר שנשמח רק מפני שאנו מצווים לכך? אי אפשר לשמוח בפקודה, אך הדבר בא ללמד אותנו שחיים בתוכנו תמיד רגשות מנוגדים: החרדה יחד עם השמחה, העצב יחד עם האושר. בדומה ליעקב כשעמד לפגוש את עשו אחיו: מצד אחד היתה שמחת השיבה והפגישה ומצד שני היו הפחד והחרדה. הזהר הקדוש מסביר לנו (פרשת וישלח מח-מט):

"יעקב היה עץ החיים, למה פחד? הרי עשו אינו יכול לשלוט עליו. ועוד, הרי כתוב 'והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' (ברא' כח, טו), למה היה מתירא? ועוד, הרי כתוב 'ויפגעו בו מלאכי א-להים' (ברא' לב,ב). אם מחנות המלאכים הקדושים היו עמו, למה פחד? אלא, הכל אמת הוא, אך יעקב לא היה רוצה לסמוך על הנס של הקב"ה, הרי חשב שאינו זכאי הוא שהקב"ה יעשה לו נס. ואף על פי שהכל מתיישב, עם כל זה צריך האדם לפחד תמיד ולבקש בתפילה לפני הקב"ה, שכתוב (משלי כח,יד): 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה'.

פרשת תולדות

Share This:

אחד מהאתגרים מולו מעמידה אותנו פרשת "תולדות" הוא מידת העצמאות או התלות שאנחנו מפתחים בקשר הורים-ילדים.

התורה פותחת באמירה: "ואלה תולדות יצחק" אך היא איננה ממשיכה בצאצאים של יצחק (כמו במקרים אחרים בתורה), אלא חוזרת על תולדות אברהם: "אברהם הוליד את יצחק". מדרש מפורסם אומר שהקב"ה צר את פלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם כדי שכולם ידעו שאברהם הוא זה שהוליד את יצחק (מדרש אגדה, בראשית כה,יט וגם רש"י). אולי חכמינו חשו עד כמה היה קשה ליצחק להשתחרר מדמותו של אביו? הרי כמה פעמים בפרשתנו יצחק מחקה את התנהגותו של אברהם. רק שהתוצאות אינן מוצלחות באותה מידה. חיקוי הצלחות הדור הקודם אינו סימן להצלחה מחודשת.

הקשר התלותי של יצחק באביו, או הקושי של אברהם בלתת לבן הזקונים שלו ללכת ולהתפתח, הכבידו על ההליכה העצמאית של יצחק. מי יודע, אולי סיפור העקידה מסמל את הקרבת הבן התלותי על מזבח האב הלא משחרר? ואילו אלהים אומר לו שם: "תן לו ללכת!".

שיעור לדורות.

ובהמשך אנו רואים את האחים עשו ויעקב, המתמודדים במטבע הקשה שהטביעו בהם הוריהם: השמות, שקובעים התנהגות; ההעדפה, שקובעת התנהגות. השמות: עשו, הוא איש עשייה ורק עשייה. איש ידיים, איש מעשי בלי טיפת חשיבה קדימה. איש של היום ושל עכשיו. עכשיו הוא עושה, או עכשיו הוא מת. ויעקב, איש שמגיע לייעודו בדרך עקיפה, הוא עוקב, עוקף, מעקב ומעכב. הם מחקים את מה שהוריהם קבעו בשבילם וכולם, הורים וילדים גם יחד, נכנסים לסדרה של פעולות-טעויות המנציחה את הקושי להכיר בשווי ובשונות של כל אחד מהם ובשווי שבשונות של כל אחד מהם.

גם זהו שיעור לדורות.

זה ייקח שתי פרשיות, עשרים ואחת שנה והרבה סבל משני הצדדים (ובעיקר מצדו של יעקב) עד שהאחים יגיעו לנקודה בה הם משתחררים מהחזרה על המטבע של הוריהם… ונפגשים… ומכירים אחד את השני… אך הפגעים והצלקות נשארים.

כולם התכוונו רק לטובת ילדיהם. אך לא תמיד ראו את ילדיהם. למעשה, הם ראו את ההשתקפות שלהם עצמם בצאצאים ושכחו כי "תולדות" זו מלה שמלמדת על ה"קדימה" ולא על ה"אחורה". היא מלמדת על "אנחנו נותנים, מדריכים, מראים, מורים… ואתם תמשיכו ואל תחקו".