אחד מהאתגרים מולו מעמידה אותנו פרשת "תולדות" הוא מידת העצמאות או התלות שאנחנו מפתחים בקשר הורים-ילדים.
התורה פותחת באמירה: "ואלה תולדות יצחק" אך היא איננה ממשיכה בצאצאים של יצחק (כמו במקרים אחרים בתורה), אלא חוזרת על תולדות אברהם: "אברהם הוליד את יצחק". מדרש מפורסם אומר שהקב"ה צר את פלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם כדי שכולם ידעו שאברהם הוא זה שהוליד את יצחק (מדרש אגדה, בראשית כה,יט וגם רש"י). אולי חכמינו חשו עד כמה היה קשה ליצחק להשתחרר מדמותו של אביו? הרי כמה פעמים בפרשתנו יצחק מחקה את התנהגותו של אברהם. רק שהתוצאות אינן מוצלחות באותה מידה. חיקוי הצלחות הדור הקודם אינו סימן להצלחה מחודשת.
הקשר התלותי של יצחק באביו, או הקושי של אברהם בלתת לבן הזקונים שלו ללכת ולהתפתח, הכבידו על ההליכה העצמאית של יצחק. מי יודע, אולי סיפור העקידה מסמל את הקרבת הבן התלותי על מזבח האב הלא משחרר? ואילו אלהים אומר לו שם: "תן לו ללכת!".
שיעור לדורות.
ובהמשך אנו רואים את האחים עשו ויעקב, המתמודדים במטבע הקשה שהטביעו בהם הוריהם: השמות, שקובעים התנהגות; ההעדפה, שקובעת התנהגות. השמות: עשו, הוא איש עשייה ורק עשייה. איש ידיים, איש מעשי בלי טיפת חשיבה קדימה. איש של היום ושל עכשיו. עכשיו הוא עושה, או עכשיו הוא מת. ויעקב, איש שמגיע לייעודו בדרך עקיפה, הוא עוקב, עוקף, מעקב ומעכב. הם מחקים את מה שהוריהם קבעו בשבילם וכולם, הורים וילדים גם יחד, נכנסים לסדרה של פעולות-טעויות המנציחה את הקושי להכיר בשווי ובשונות של כל אחד מהם ובשווי שבשונות של כל אחד מהם.
גם זהו שיעור לדורות.
זה ייקח שתי פרשיות, עשרים ואחת שנה והרבה סבל משני הצדדים (ובעיקר מצדו של יעקב) עד שהאחים יגיעו לנקודה בה הם משתחררים מהחזרה על המטבע של הוריהם… ונפגשים… ומכירים אחד את השני… אך הפגעים והצלקות נשארים.
כולם התכוונו רק לטובת ילדיהם. אך לא תמיד ראו את ילדיהם. למעשה, הם ראו את ההשתקפות שלהם עצמם בצאצאים ושכחו כי "תולדות" זו מלה שמלמדת על ה"קדימה" ולא על ה"אחורה". היא מלמדת על "אנחנו נותנים, מדריכים, מראים, מורים… ואתם תמשיכו ואל תחקו".