יש האומרים שאחת מהתכונות המבדילה את אדם מיתר החיות היא היכולת למודעות העצמית. האדם חושב את עצמו, מתבונן על עצמו. יחד עם היכולת הזאת, קיימת בו גם היכולת לחשוב על הזולת, להיות מודע לקיום של האחרים. נראה שיש לשנות את ההגדרה של “התכונה המבדילה” לזאת האומרת שהאדם נבדל מהחיות, בין היתר, מפני שיש לו בד בבד יכולת מודעות עצמית ומודעות לזולת.
זה לא אומר, אמנם, שאנחנו מצליחים להפעיל את היכולת הזאת במלואה. נראה קל, אך קשה הוא מאד לחשוב על עצמנו ועל אחרים באותו רגע ובאותה עוצמה. זאת אומרת, לחשוב אנחנו חושבים… אבל לקחת בחשבון את האחר כאשר “האני” במרכז? או לחלופין, להבליט את “האני” כאשר אנחנו מתעסקים בזולת, באלטרואיזם? שני הדברים נתפסים כתרתי דסתרי, שלא יכולים להתקיים גם יחד: או שאני אגואיסט או שאני אלטרואיסט.
אך זוהי, אולי, המשימה העיקרית שלנו: לדעת למקם את “האני” ואת “הזולת” באותה עצמה של מודעות, מבלי שהאחד ייפגע בגלל השני. מדובר על האיזון בין האנוכיות והזולתות, בין האגואיזם והאלטרואיזם.
פרשת בראשית מציגה בפנינו מקרים קיצוניים של הבעיה הראשונה: הקושי לחשוב על האחר. או הקושי לצאת מה”אני” כדי לראות את השני. או עד כמה “האני” מרכז גורם נזק לזולת.
המקרה הראשון הוא אכילת פרי עץ הדעת. חוה ראתה שהפרי טוב למאכל, היא חשבה רק על מה שטוב לה (גם אם ידעה ש”הטוב” הזה אסור) ועל כן הסיקה שהדבר טוב לאיש שלה. היא לא שאלה אותו, לא התחשבה בו. אם זה טוב בשבילה זה טוב לאחר. האדם, מצדו, אינו לוקח אחריות על מה שעשה. התורה אומרת “וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל”: הוא היה איתה, הוא ראה, היא נתנה, אבל הוא אכל. וכשאלהים שואל “אכלת?” התשובה של האדם היא: “האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה”, ז”א לא אני אחראי: זה אתה, אלהים, והאשה. הוא חושב רק על עצמו, מתחמק מאחראיות ומאשים מישהו אחר.
המקרה השני היא הריגת הבל. קין מביא קרבן. הבל מחקה אותו ואף זוכה לטובה, אבל איננו מכיר תודה לקין או מזכיר את קין כהוגה הרעיון. קין איננו שומע את אחיו (אי אפשר לדעת אם הבל הצליח להגיד משהו): הוא מדבר, כועס והורג. מדרש מעניין מאד, בבראשית רבה (כב, ז) מספר שקין והבל התווכחו ביניהם על בעלות הדברים ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר דבר לטובת השני. “אני” ו”שלי” היו דעות ששלטו בוויכוח, בלי מקום לזולת. גם כאן, כשאלהים שואל את קין, זה מתחמק מאחריות ומאשמים, אם כי במרומז, מישהו אחר (אלהים, כמו אביו): “השומר אחי אנכי?”. אנכי השומר? אולי אתה, אלהים, היית צריך לשמור? חושב רק על עצמו, על כעסו, על עלבונו.
לאחר ספור בריאת האדם בפרק השני בבראשית, הקב”ה מכריז: “לא טוב היות האדם לבדו”. יכול והכוונה היא שלא טוב שהאדם יראה את עצמו כלבד בבריאה, שיחשוב שרק הוא שווה, או כדאי. ישנו מדרש מעניין האומר:
“אמר הקדוש ברוך הוא אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו. אני אין פריה ורביה לפני, וזה אין פריה ורביה לפניו. לאחר כן יאמרו הבריות הואיל ואין לפניו פריה ורביה, הוא שבראנו! ‘לא טוב היות האדם לבדו’” (פרקי דרבי אליעזר, פרק יב, ד”ה “חבה יתרה”)
לא טוב שהאדם יראה את עצמו כאילו שהוא אלהים, לבד כל יכול. כי אז כבר לא יתחשב בזולת ויהרוס, במקום שיבנה.
ה”אני” חשוב להגיד “הנני”. חשוב להגיד “אני קיים, אבל לא לבד”, “אני כאן גם בשבילי וגם בשביל הזולת”. זוהי התכונה האנושית המבדילה אותנו מן החיות. ועלינו להפעיל אותה.
כדברי הלל הזקן: “אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי: מה אני?”
ואולי כל התורה אינה דנה אלא רק בזה: מברית מילה עד שבת, מכשרות עד עריות, מאסור גנבה עד בניית מעקה, ממעשר ראשון עד אכילת מצה, מ”ואהבת את ה'” עד “ואהבתם את הגר” דרך “ואהבת לרעך כמוך”.
