יעקב אבינו הוא דמות מורכבת מאד המציגה בפנינו התלבטויות וחוויות קרובות מאד לחיינו אנו. תגובותיו לאתגרים העומדים בפניו דוחקות אותנו להרהר בעמדותינו, באמונתנו, בעקרונותינו. איך אנחנו היינו מגיבים במקומו ומה הוא מלמד אותנו, צאצאיו, בהתנהגותו?
מצב מצוי מאד בחיינו הוא הספק בביטחון בקדוש ברוך הוא. רגילים אנחנו לחשוב שהדבר הוא פרי העידן המודרני, עידן הספקנות והסקפטיות הרוחנית הנובעת מההשקפה המדעית השוררת בחברה העכשווית.
אך בפרשתנו אנו מגלים שהתופעה הייתה קיימת תמיד. היא קבלה ביטוי בשקרים של אברהם ושל יצחק בעניין נשותיהם, מפחד שהמקומיים יהרגו אותם למרות הבטחתו של אלהים!
יעקב, מצדו מתנה תנאים להאמין! אומרת לנו התורה: "וידר יעקב נדר לאמר: 'אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלהים' " (בראשית כח, כ-כא).
יעקב מונה סדרה של תנאים כדי לקבל שהקב"ה יהיה אלהיו: "אם הוא יתן לי א', ב, וג', אזי הוא יהיה לי לאלהים".
פרשנים רבים נרתעים מרעיון שכזה. חלקם אומרים שיעקב, למעשה, פחד שיצרו יגרום לו לחטוא ושלא יהיה זכאי להבטחתו של הקב"ה (רד"ק וחזקוני, בית היתר). אחרים טוענים שאין כאן לשון תנאי, אלא שבועה: "אלהים אכן יעשה את כל מה שהבטיח ואני אעבוד אותו כאן, בשובי ארצה" (הרמב"ן, רבינו בחיי, ר' חיים פלטיאל, הרא"ש, כלי יקר).
אבל הקריאה הפשוטה של הפסוק מעלה בפנינו את הספק, את ההתלבטות, את חוסר הביטחון של אבינו יעקב. אין הוא יודע בוודאות אם מה שאלהים הבטיח לו אכן יתקיים: ייתכן שכן, אך גם ייתכן שלא. יעקב נמצא בתחילת דרכו הרוחנית, הוא קבל את האמונה מהוריו ומזקניו, אך היא טרם התפתחה בלבו כאמונתו שלו. בינתיים, החוויות שהיו לו גרמו לו אולי לגדל ספק באימון ולא ביטחון: אביו מעדיף את אחיו, הוא מקבל את ברכתו בתרמית, אך זוהי ברכה שמיועדת למי שנקרא עשו; אמו הבטיחה לו שאם משהו רע יצא מהתרמית, היא תשא בתוצאות ("עלי קללתך, בני"), אך כרגע הוא נאלץ לברוח ואין אמו עומדת שם להגן עליו.
הספק הזה איננו רק שלו. הוא גם שלנו. אנחנו נמצאים יום-יום, הן ברמה האישית, הן ברמה הלאומית (לאומית ישראלית, בפרט, ולאומית יהודית, בכלל) באזור הדמדומים של האימון בהבטחתו של אלהים אל העם היהודי. מאמינים… ושואלים. בטוחים… וספקנים. פעמים שמרגישים שאין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים… ופעמים שהרגשה היא שאין לנו על מי להישען, נקודה.
הגדילה הרוחנית, השיח עם הקב"ה, אינם נסללים בלי ספקות, אלא דווקא בהתמודדות העמוקה עם הספקות הנפשיים והבנייה המחודשת של האימון באלהים. התפתחותו הרוחנית של יעקב היא סמל להתמודדות הזאת, להליכה מהספק אל ההבנה העמוקה של הקשר בין אלהים לעמו ישראל. יעקב למד בצעירותו עד כמה קשה לבטוח, אך עם הזמן הבין "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהלים כז, י). ואז נהיה ישראל ולא עוד יעקב. יעקב מתנה תנאים, ישראל מודה לאלהים; יעקב בורח, ישראל שב; יעקב הוא בעל הספק, ישראל מחפש את האימון; יעקב מקווה שתהיה תשובה אחת וחדה לצרותיו, ישראל מבין שהחיים מורכבים מידי ואין מוצא אחד לכל אתגר העומד מולנו, כמו שכתוב: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד).