משנכנס אדר מרבים במשחה. רגשות האדם הם אמנם ספונטאניים, אז איך אפשר שנשמח רק מפני שאנו מצווים לכך? אי אפשר לשמוח בפקודה, אך הדבר בא ללמד אותנו שחיים בתוכנו תמיד רגשות מנוגדים: החרדה יחד עם השמחה, העצב יחד עם האושר. בדומה ליעקב כשעמד לפגוש את עשו אחיו: מצד אחד היתה שמחת השיבה והפגישה ומצד שני היו הפחד והחרדה. הזהר הקדוש מסביר לנו (פרשת וישלח מח-מט):

"יעקב היה עץ החיים, למה פחד? הרי עשו אינו יכול לשלוט עליו. ועוד, הרי כתוב 'והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' (ברא' כח, טו), למה היה מתירא? ועוד, הרי כתוב 'ויפגעו בו מלאכי א-להים' (ברא' לב,ב). אם מחנות המלאכים הקדושים היו עמו, למה פחד? אלא, הכל אמת הוא, אך יעקב לא היה רוצה לסמוך על הנס של הקב"ה, הרי חשב שאינו זכאי הוא שהקב"ה יעשה לו נס. ואף על פי שהכל מתיישב, עם כל זה צריך האדם לפחד תמיד ולבקש בתפילה לפני הקב"ה, שכתוב (משלי כח,יד): 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה'.

כשמשה רבינו מודיע לעם ישראל את מצוות הקב"ה לבנות את המשכן, מה לעשות ואיך לעשות, התורה חוזרת על אותם הנתונים עליהם היא כבר דברה עשרה פרקים קודם לכן. אכן, נדמה שפרשת ויקהל מעתיקה באופן די שגרתי את פרשת תרומה.

אולם ישנו הבדל קטן, ישנו משפט קצר שמשה רבינו לא מסר לעם:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה,ח)

איך ייתכן שנתון כה חשוב, שהנו הסיבה והייעוד של בניית המשכן, נעלם מהזיכרון של משה?

ואולי הוא לא שכח.

ואולי משה רבינו מסר לנו את הפירוש של משמעות הבנייה הזאת.

בא וראה. הקב"ה אמר למשה, בטרם נתן לו את רשימת מעשה הבנייה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ואילו משה רבינו מצדו, אומר לעם, כמאמר מוקדם למעשה הבנייה: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קדש" (שמ' לה,ב).

הבה נשים לב: משה אינו אומר "והיום השביעי יהיה קדוש", אלא "וביום השביעי (בעצם היום הזה) יהיה לכם קודש (יהיה בו משהו שהוא קודש)"

זהו המקדש שעלינו לבנות כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו. זהו המשכן האמיתי, המקום הקדוש האמיתי. איננו מקום פיזי, כי אם מעין אי בזמן: השבת. זהו אי בזמן שאפשר לנו לבנות רק ברוחנו, רק עם נפשנו. זהו מקום רוחני הנוצר בשומנו בין סוגריים את השבוע, שבוע המלא בריצות, בדאגות, בתשוקות. וכך אנחנו מאפשרים יצירת ממד שונה המגלה בפנינו את הקודש שבו.

משה מלמד אותנו שהמצווה: "ועשו לי מקדש", פירושה "וביום השביעי יהיה לכם קודש" וכך מתאפשר "ושכנתי בתוכם". עלינו לבנות את הקודש הזה כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו.

הבה נהיה בוני הקודש המצטיינים בקודש.

יעקב אבינו הוא דמות מורכבת מאד המציגה בפנינו התלבטויות וחוויות קרובות מאד לחיינו אנו. תגובותיו לאתגרים העומדים בפניו דוחקות אותנו להרהר בעמדותינו, באמונתנו, בעקרונותינו. איך אנחנו היינו מגיבים במקומו ומה הוא מלמד אותנו, צאצאיו, בהתנהגותו?

מצב מצוי מאד בחיינו הוא הספק בביטחון בקדוש ברוך הוא. רגילים אנחנו לחשוב שהדבר הוא פרי העידן המודרני, עידן הספקנות והסקפטיות הרוחנית הנובעת מההשקפה המדעית השוררת בחברה העכשווית.

אך בפרשתנו אנו מגלים שהתופעה הייתה קיימת תמיד. היא קבלה ביטוי בשקרים של אברהם ושל יצחק בעניין נשותיהם, מפחד שהמקומיים יהרגו אותם למרות הבטחתו של אלהים!

יעקב, מצדו מתנה תנאים להאמין! אומרת לנו התורה: "וידר יעקב נדר לאמר: 'אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלהים' " (בראשית כח, כ-כא).

יעקב מונה סדרה של תנאים כדי לקבל שהקב"ה יהיה אלהיו: "אם הוא יתן לי א', ב, וג', אזי הוא יהיה לי לאלהים".

פרשנים רבים נרתעים מרעיון שכזה. חלקם אומרים שיעקב, למעשה, פחד שיצרו יגרום לו לחטוא ושלא יהיה זכאי להבטחתו של הקב"ה (רד"ק וחזקוני, בית היתר). אחרים טוענים שאין כאן לשון תנאי, אלא שבועה: "אלהים אכן יעשה את כל מה שהבטיח ואני אעבוד אותו כאן, בשובי ארצה" (הרמב"ן, רבינו בחיי, ר' חיים פלטיאל, הרא"ש, כלי יקר).

אבל הקריאה הפשוטה של הפסוק מעלה בפנינו את הספק, את ההתלבטות, את חוסר הביטחון של אבינו יעקב. אין הוא יודע בוודאות אם מה שאלהים הבטיח לו אכן יתקיים: ייתכן שכן, אך גם ייתכן שלא. יעקב נמצא בתחילת דרכו הרוחנית, הוא קבל את האמונה מהוריו ומזקניו, אך היא טרם התפתחה בלבו כאמונתו שלו. בינתיים, החוויות שהיו לו גרמו לו אולי לגדל ספק באימון ולא ביטחון: אביו מעדיף את אחיו, הוא מקבל את ברכתו בתרמית, אך זוהי ברכה שמיועדת למי שנקרא עשו; אמו הבטיחה לו שאם משהו רע יצא מהתרמית, היא תשא בתוצאות ("עלי קללתך, בני"), אך כרגע הוא נאלץ לברוח ואין אמו עומדת שם להגן עליו.

הספק הזה איננו רק שלו. הוא גם שלנו. אנחנו נמצאים יום-יום, הן ברמה האישית, הן ברמה הלאומית (לאומית ישראלית, בפרט, ולאומית יהודית, בכלל) באזור הדמדומים של האימון בהבטחתו של אלהים אל העם היהודי. מאמינים… ושואלים. בטוחים… וספקנים. פעמים שמרגישים שאין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים… ופעמים שהרגשה היא שאין לנו על מי להישען, נקודה.

הגדילה הרוחנית, השיח עם הקב"ה, אינם נסללים בלי ספקות, אלא דווקא בהתמודדות העמוקה עם הספקות הנפשיים והבנייה המחודשת של האימון באלהים. התפתחותו הרוחנית של יעקב היא סמל להתמודדות הזאת, להליכה מהספק אל ההבנה העמוקה של הקשר בין אלהים לעמו ישראל. יעקב למד בצעירותו עד כמה קשה לבטוח, אך עם הזמן הבין "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהלים כז, י). ואז נהיה ישראל ולא עוד יעקב. יעקב מתנה תנאים, ישראל מודה לאלהים; יעקב בורח, ישראל שב; יעקב הוא בעל הספק, ישראל מחפש את האימון; יעקב מקווה שתהיה תשובה אחת וחדה לצרותיו, ישראל מבין שהחיים מורכבים מידי ואין מוצא אחד לכל אתגר העומד מולנו, כמו שכתוב: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד).

אחד מהאתגרים מולו מעמידה אותנו פרשת "תולדות" הוא מידת העצמאות או התלות שאנחנו מפתחים בקשר הורים-ילדים.

התורה פותחת באמירה: "ואלה תולדות יצחק" אך היא איננה ממשיכה בצאצאים של יצחק (כמו במקרים אחרים בתורה), אלא חוזרת על תולדות אברהם: "אברהם הוליד את יצחק". מדרש מפורסם אומר שהקב"ה צר את פלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם כדי שכולם ידעו שאברהם הוא זה שהוליד את יצחק (מדרש אגדה, בראשית כה,יט וגם רש"י). אולי חכמינו חשו עד כמה היה קשה ליצחק להשתחרר מדמותו של אביו? הרי כמה פעמים בפרשתנו יצחק מחקה את התנהגותו של אברהם. רק שהתוצאות אינן מוצלחות באותה מידה. חיקוי הצלחות הדור הקודם אינו סימן להצלחה מחודשת.

הקשר התלותי של יצחק באביו, או הקושי של אברהם בלתת לבן הזקונים שלו ללכת ולהתפתח, הכבידו על ההליכה העצמאית של יצחק. מי יודע, אולי סיפור העקידה מסמל את הקרבת הבן התלותי על מזבח האב הלא משחרר? ואילו אלהים אומר לו שם: "תן לו ללכת!".

שיעור לדורות.

ובהמשך אנו רואים את האחים עשו ויעקב, המתמודדים במטבע הקשה שהטביעו בהם הוריהם: השמות, שקובעים התנהגות; ההעדפה, שקובעת התנהגות. השמות: עשו, הוא איש עשייה ורק עשייה. איש ידיים, איש מעשי בלי טיפת חשיבה קדימה. איש של היום ושל עכשיו. עכשיו הוא עושה, או עכשיו הוא מת. ויעקב, איש שמגיע לייעודו בדרך עקיפה, הוא עוקב, עוקף, מעקב ומעכב. הם מחקים את מה שהוריהם קבעו בשבילם וכולם, הורים וילדים גם יחד, נכנסים לסדרה של פעולות-טעויות המנציחה את הקושי להכיר בשווי ובשונות של כל אחד מהם ובשווי שבשונות של כל אחד מהם.

גם זהו שיעור לדורות.

זה ייקח שתי פרשיות, עשרים ואחת שנה והרבה סבל משני הצדדים (ובעיקר מצדו של יעקב) עד שהאחים יגיעו לנקודה בה הם משתחררים מהחזרה על המטבע של הוריהם… ונפגשים… ומכירים אחד את השני… אך הפגעים והצלקות נשארים.

כולם התכוונו רק לטובת ילדיהם. אך לא תמיד ראו את ילדיהם. למעשה, הם ראו את ההשתקפות שלהם עצמם בצאצאים ושכחו כי "תולדות" זו מלה שמלמדת על ה"קדימה" ולא על ה"אחורה". היא מלמדת על "אנחנו נותנים, מדריכים, מראים, מורים… ואתם תמשיכו ואל תחקו".