ארכיון חודשי: דצמבר 2014

פרשת ויגש

Share This:

יש בפרשתנו דיאלוג קצר ומוזר בין פרעה לבין יעקב אבינו:

"ויאמר פרעה אל יעקב 'כמה ימי שני חייך?'. ויאמר יעקב אל פרעה 'ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם' " (ברא' מז, ח-ט). לשאלה ככל הנראה תמימה של פרעה, יעקב משיב באופן מפתיע.

הוא מבחין בין חיים למגורים, גם אם לא נשאל על כך. רבי יצחק קארו, בעל "תולדות יצחק", אומר שהביטוי "מגורים" מתייחס לטלטלות בחיים (מלשון "גרות", זרות ונדודים) ואילו "חיים" מתייחס לחיים טובים. יעקב מסתובב כזר ונודד ואפילו הימים שנראו כטובים לא היו באמת טובים. ר' שמשון רפאל הירש מסביר "חיים" כתקופות בה יש תפקיד משמעותי לקיים ואילו "מגורים" הם תקופת החיים הכללית. יעקב מרגיש שקטן ולא טוב היה תפקידו המשמעותי בחיים.

יעקב אומר שימי חייו היו רעים. רעים? הוא זכה לחסדי ה' שרק יחידי סגולה זוכים להם! הוא הצליח להתגבר על מכשולים רבים ולבנות את עצמו מחדש. על כך שינה הקב"ה את שמו לישראל! הוא ברח בלי כלום וחזר עשיר וחזק. הוא השלים עם אחיו והצליח להתיישב בארץ אבותיו. הוא גידל שנים עשר בנים ההולכים כולם בדרך אבותיו ונאמנים לה'. במשימה הזאת לא עמדו לא אברהם ולא יצחק! (ישמעאל, זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק, שוח ועשו הם הראייה). הוא מצא מחדש את בנו האהוב, אותו חשב מת.

האם יעקב איננו מודע להצלחותיו? הוא כן מודע, הוא כן יודע. הוא גם מודה לאלהים על כך: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (ברא' לב, יא). אך יש בו כאב נפשי שהעובדות החיוביות בחייו אינן מספיקות להרגיע. קיים הבדל כמעט תהומי בין מה שנראה לעין האחרים לבין מה שהאדם מרגיש וחווה מבפנים. ליעקב הרגשה פנימית עמוקה שרע לו בחייו. אם מראים לו את הצלחותיו כדי לשכנע אותו שטוב לו, למעשה אומרים לו שאיננו צודק בהרגשתו. אבל ההרגשה אצלו חזקה ואמתית מאד! "עידוד" כזה רק יעמיק את הקרע בין עולמיו הפנימי והחיצוני. זה רק יכאיב אותו עוד יותר.

"מעט ורעים היו ימי שני חיי". רק מההבנה האמתית של הנקודה הזאת, ולא מהניסיון לסתור אותה, ניתן לעזור ליעקב להסתכל אחרת על חייו ועל נפשו. רק אם נבין את הנקודה הכואבת הזאת נוכל לעזור למי שאומר לנו את משפטו של יעקב: מעט ורעים היו ימי שני חיי.

פרשת מקץ

Share This:

את שמעון לא שומעים.

יוסף, השליט הגדול על מצרים, מכריח את אחיו להשאיר אחד מהם כבן ערובה והוא בוחר בשמעון. אין לכאורה תלונה, התנגדות או התחננות לא מצד האחים ולא מצד שמעון עצמו.

כאשר האחים תפסו את יוסף להשליך אותו לבור, שלוש עשרה שנה מוקדם יותר, גם שם לא שמענו שום תלונה, שום קריאה, שום תחינה. גם יוסף שתק.

האומנם?

בפרשתנו מתגלה סוף, סוף שיוסף אכן זעק, אכן התחנן בפני אחיו… אך הם לא שמעו: "אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (ברא' מב, כא). למה התורה לא ספרה לנו אז, בפרשת וישב, שיוסף דבר והתחנן? אולי כדי שנרגיש אנחנו את חוסר ההקשבה של האחים. יוסף זועק ואנחנו, בדומה לאחיו, לא שומעים. התורה מלמדת אותנו באמצעות דוגמה קשה וחווייתית גם יחד.

יתכן שגם שמעון קורא וזועק והם אינם מסוגלים לשמוע.

הקושי בלהקשיב, הקושי בלקבל את הקול של הזולת, הנו עניין מרכזי ביחסים בין בני יעקב.

עכשיו הם מדברים מול יוסף על הקריאה של אחיהם הצעיר המושלך לבור ושהם לא רצו לשמוע. הם מדברים, אך עדיין לא שמים לב לזולת. יוסף שומע, יוסף מבין, והם לא מחשיבים אותו, הרי הם מניחים שהוא לא מבין. אם הוא לא מבין, לא חשוב. נדבר מולו מבלי להתייחס אליו.

יוסף לעומת זאת, קשוב למצוקה של השני. הוא קשוב לזולת ופתוח לשמוע (גם להאזין, גם להבין). בגלל זה הוא מסוגל לפתור את החלומות, שהם השפה הנסתרת של אלהים ושל הנפש.

האחים עסוקים כל אחד בעצמו ואינם פנויים נפשית להעניק לזולת מקום לקיום: יוסף שם, אך הם לא מכירים אותו. שמעון שם, אך הם לא שומעים אותו. יעקב זועק: "אותי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו!" (ברא' מב, לו), והבנים לא מסוגלים להבין את קריאתו. עד כדי כך, שראובן מציע לו להגביר את השכול!: "את שני בני תמית"… את נכדי יעקב! במקום שלושה, ראובן מציע להגדיל את האובדן לחמשה!

התרגיל של יוסף גורם להם להרגיש על בשרם מה זה לא להיות נשמע. הם אומרים לו מי הם ואלו הן כוונותיהם, אך הוא כאילו לא שומע וקובע שהם מרגלים: "לא היו עבדיך מרגלים… אחים אנחנו בני איש אחד" (ברא' מב, יא-יג). שום הסבר אינו מועיל: "הוא אשר דברתי.. מרגלים אתם" (שם, יד). הם חשים את הייאוש של המשמיע קול שאינו נשמע.

הניסיון הארוך והכואב שיוסף מאלץ אותם לעבור, גורם להם מהפך נפשי והם מבינים את מה שלא הבינו לפני כן. הם מתחילים לשמוע אחד את השני, הם יוצאים מהבועה המבודדת של כל אחד מהם ומסוגלים מעתה להכיר בקיום של השני.

המהפך הנפשי הזה הוא הייסוד להתפתחות של עם ישראל, העם שיהיה מוכן וזכאי לקבל את התורה, לשמוע בקול אלהים, להעלות את הקיום של הזולת לרמה של כבוד חיוני ולהתעקש ערב ובוקר לקרוא, לשמוע ולהבין.

פרשת וישב

Share This:

בדרך כלל אנחנו מייחסים חשיבות מועטה למעשים קטנים ואף לאמירות שנאמרו כדרך אגב. כאילו שאין להם השפעה. כאילו שהשלכות הרות גורל תלויות רק במעשים חשובים ומחושבים. בנוסף, שינויים דרסטיים בהיסטוריה הם רק בידיים של אנשים בעלי שם, מנוסים וידועים בתחום בו מחוללים את המהפך. לפחות כך היא החשיבה הרווחת.

הפרשה שלנו מציגה לנו מציאות אחרת, הרבה יותר שכיחה, הרבה יותר יומיומית, הרבה יותר "משלנו". מציאות כאילו מקרית.. אבל היא לא.

יעקב שלח את יוסף לחפש את אחיו, שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם. יוסף לא מוצא אותם. הוא הולך הנה והנה אך אינו מצליח לראות לאן הם הלכו.

עד כאן ספור אחד של מצב שגם לנו עלול לקרות: קבענו להיפגש במקום אחד ולא מוצאים אחד את השני. מה עושים? מחכים, מחפשים וכעבור זמן מסוים, חוזרים. לא נפגשנו הפעם, אז נפגש פעם אחרת.

אלא שבפרשה יוסף פוגש איש אלמוני, שכל תפקידו הוא לשאול אותו "מה תבקש?". זאת אומרת, "אבדת משהו? הלכת לאיבוד? אפשר לעזור?". מעשה יומיומי, פשוט, נדיב אבל פשוט. מעשה שנעשה ע"י אלמוני. מעשה שלא עשוי לחולל מהפך משמעותי. "הם הלכו לדותן", זאת כל התרומה של האיש האלמוני לסיפור.

האומנם?

אילו האיש הזה לא היה מתעניין ביוסף ולא היה מנדב לו את המידע הכמעט סתמי הזה, יוסף לא היה נמכר, לא היה מגיע למצרים, לא היה עולה לגדולה שם, לא היה מביא את אביו ואת אחיו לגולה שבמצרים, לא היינו הופכים לעבדים בארץ לא לנו, לא היינו יוצאים לגאולה, לא היינו מקבלים את התורה בהר סיני, לא היינו נכנסים לארץ, עבדותנו לא הייתה משמשת דוגמה ובסיס למצוות כה יסודיות בתרבות היהודית כמו שבת, אהבת הגר, כבוד העבד ותשלומי פיצויים על עבדותו, צדק במשפט, צדק עם החוסים, צדקה ועזרה לנזקק.

רק דבר קטן ואיש אלמוני וכל ההיסטוריה שלנו התפתחה כפי שהתפתחה.

הקב"ה הודיע כבר לאברהם שזרעו יהיה עבד בארץ נוכריה ושהוא יגאל את צאצאיו. אך הוא אינו קבע במאמר ההוא לא את המקום, לא את הזמן, לא את האופי בו יתפתחו הדברים, מי בדיוק יהיו המעורבים ואיך הם יגיבו. כל זה נתון היה לבני האדם.

והאיש האלמוני ההוא, עם המעשה המינורי שלו, שינה את פני ההיסטוריה.

כולנו האיש האלמוני ההוא. לעולם אל לנו לזלזל בחשיבות של מה שכל אחד מאתנו יכול לעשות וכן אל לנו לשכוח את הכח שבמלים שלנו. הכח הבונה והכח ההורס.

פרשת וישלח

Share This:

"באנו אל אחיך, אל עשו, וגם הוא הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (ברא' לב, ז (ו)).

מה אמרו, בעצם, המלאכים ששלח יעקב? פירוש נפוץ מאד הוא שעשו אחיו בא לקראתו למלחמה: "באנו אל אחיך, אך הוא מתנהג כלפיך כעשו, ששונא אותך" (בראשית רבה, תרגום יונתן, רש"י, רד"ק). אחרים רואים בדיווח רק מסירת העובדות כמות שהן: "הוא בא אליך כפי שאתה בא אליו" (אבן עזרא, רמב"ן). ויש פרשנים הרואים את שמחת המפגש: "עשו מגיע עם פמליה גדולה לקבל את נפי אחיו בשמחה ובצהלה" (רשב"ם, חזקוני).

איך למסור בשורה? איך להעביר למישהו מסר של מישהו אחר?

גם אם אין דרך אחת, שיטה אחת לעשות זאת, ישנן שלוש תכונות יסוד שבעל הבשורה חייב להפעיל: ראייה אובייקטיבית, אמפתיה ושליטה ברגישות.

ראייה אובייקטיבית: להסתמך על העובדות, מבלי להוסיף או לגרוע פרטים.

אמפתיה: לנסות להבין מה שמרגיש מי שמקבל את הבשורה, מבלי להיות מעורב רגשית. עירוב רגשית עלול לגרום לנו לא להבין את הרגשות של השני, אלא להתעסק עם הרגשות שלנו עצמנו ולהגיב לפיהם.

שליטה ברגישות: הבנת התהליכים הרגשיים שאנחנו עוברים כדי למנוע מהרגשות האלה להתערב. הרגשות שלנו עלולים לגרום לריחוק וקור (כי קשה לנו עם הבשורה) , או להתלהבות יתר, או להחלטה לא למסור מידע שקשה לנו אתו (ואנחנו מרגישים שיהיה קשה גם למקבל ההודעה). במלים אחרות, הרגשות שלנו מונעים מאתנו הבנה אמיתית של הרגשות של השני, מסנוורים את הנפש ואף עלולים להביא אותנו להגיב באופן פטרנליסטי ("הרגשות שלי יודעים טוב יותר מה כדאי לו או לה"). עם זאת, אל לנו לנטרל את הרגשות, לבטל אותם. האתגר הוא לשלוט בהם.

בעת מסירת בשורה, תהי זו קשה או טובה, שלוש התכונות חייבות לבוא ביחד. אם נשען רק על אחת מהן, עלולים אנחנו להעביר מסר שאיננו נכון, או שאיננו מתאים, או שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות, גם אם כוונתנו הייתה חיובית… כמו המלאכים של יעקב.

הם כשלו בלהפעיל שתיים מתוך שלוש התכונות. הם היו אובייקטיבים בדווחם, אך לא היו אמפתיים ולא מדדו את הרגישות שלהם. הם תארו עובדות, מבלי לקחת בחשבון את מצבו של יעקב, את הקשר הקשה שלו עם אחיו, את פחדיו, את האיום על חייו שבגינו הוא נאלץ לעזוב את המקום אליו הוא חוזר היום. אולי הרגישו שליעקב עדיף לא לשוב. אולי הם התמלאו איבה כלפי עשו. יכול והם לא רצו להשפיע על יעקב לא לכאן ולא לכאן ועל כן דווחו רק באופן אובייקטיבי. איך שזה לא יהיה, הם לא הפעילו מידת הרגישות המתאימה למצב.

רק עובדות נטולות הקשר מסרו מלאכי יעקב. אובייקטיביות יתר, שלמעשה איננה אובייקטיביות כלל, מאחר והיא לא מתייחסת להקשר, שהוא אכן חלק בלתי נפרד מהמציאות.

וכך אפשרו לפחדיו ולחששותיו של יעקב לצבוע את המידע בגוונים של הרס ואובדן. חרדתו מהעבר כבשה אותו ומנעה ממנו לשפוט את המציאות הנוכחית שלו, מציאות שהיא אחרת.

לא קל להפעיל את שלושת המרכיבים של מסירת בשורה. קשות במיוחד האמפתיה והשליטה על הרגישות. אך להתעלם מהן הוא להתנער מהאחריות הענקית של להיות שליח בשורה.