ארכיון חודשי: ינואר 2015

פרשת בשלח

Share This:

אחרי שבני ישראל עברו בים ביבשה ונצלו מהסכנה הגדולה שריחפה על חייהם, פרצו בשירה ובהלל: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (שמות ט"ו, א).

האויב הגדול, המצרים המבקשים את רעתם, טבעו בים ובכך האיום נעלם. התגובה הטבעית היא השמחה, הצהלה שפרצה היא ביטוי צפוי לחלוטין.

מצד שני, ישנו מדרש  (בבלי מגילה י' ע"ב וסנהדרין ל"ט ע"ב) המדגיש שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים: "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [מהו זה שכתוב] 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' (שמות י"ד, כ) – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: 'מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?' ".

על אותו מקרה בים סוף, על אותה מפלה של אויב אכזר ולא מרחם, קיימת עמדה אחרת, עמדה המלמדת שגם אם יש הצלה מכאן, יש אבדן משם. המצב רחוק ממושלם, גם אם הוא הטיב עם הצד הנרדף. השמחה לא יכולה להיות הסימן היחיד כאשר יש אובדן חיים, גם אם האובדן הזה הוא בלתי נמנע, כי אי אפשר יהיה לעצור את הרשע בדרך אחרת.

האמירה של רבי יוחנן מבטאת הבנה נפשית עמוקה של הכבוד לבריות כעקרון יסודי בתורה. היא ממשיכה את הקריאה בספר משלי (כ"ד, י"ז): "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך".

השמחה בעקבות הישועה טבעית היא, אך חייב האדם ללמוד לרסן אותה כאשר המוות מופיע כסיבה לישועה. אנחנו שמחים וששים על שניצלנו, אך אין אנו שמחים על כך שמתו בני אדם.

מוטב שהמצב יהיה אחרת, שלא יהיה אדם אכזר שירצה בהשפלת, בביטול ואף בהכחדת זולתו. מוטב שהרוע לא יהיה קיים ושכל אדם ידע לכבד את החיים של האחר. אך גם אם האידיאל הזה איננו במציאות, אין זו סיבה לחגוג את מות האויב.

השמחה היא על הישועה ולא על המוות.

זהו שיעור רוחני שלמדנו במהלך דורות רבים. שירת הים מבטאת עדיין את התגובה הראשונית של האדם: הצהלה כי האויב מת וכי במותו פסקה הסכנה שהוא ישמיד אותנו. אך התורה דורשת מאתנו להתעלות מעל הרובד החייתי שבנו ומכאן הגענו להבנה שעלינו לחגוג את החיים ולא לשמוח את המוות. גם אם הדרך היחידה להינצל מהכח העיקש והאכזרי היא בהשמדת מקור הרוע, אין זו סיבה לשמחה, אלא להגברת המרץ לשנות את הטבע ההורס של האדם לטבע בונה.

ההשקפה הזאת מקבלת ביטוי ממשי בחג הפורים. החג איננו חל בתאריך בו נאלצנו להרוג כדי לעמוד על נפשנו, אין אנו חוגגים על הדם ועל המוות של אויבינו. בו ביום, בעצם, אנו צמים; הוא יום של חשבון נפש. השמחה היא על הישועה הגדולה, ואותה אנחנו חוגגים למחרת הקרב, כי שמחים אנו על שניצלנו ולא על כך שאויבינו נהרגו.

קיים מתח בין הנטייה לשמוח ולחגוג כאשר האויב שלנו נופל, לבין הכבוד לחיים עליו אנחנו מצווים. זהו מתח אתו עלינו לחיות ולהתמודד כדי להעלות את נפשנו לרמה של קדושה ולגרום לעצמנו ולזולתנו לבנות אנושות שזכאית לשאת על עצמה את צלם אלהים.

פרשת וארא

Share This:

אם אלהים הוא כל יודע, איך אפשר בכלל להבין שלאדם יש בחירה חופשית?

השאלה הזאת עומדת מולנו כבר ברבע הראשון של פרשת וארא ותלווה אותנו עד קריעת ים סוף, בעוד שתי פרשיות. הקב"ה אומר למשה: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים" (שמות ז, ג-ד). ככל הנראה לפרעה אין שום אפשרות להיענות לדרישת משה, הרי גם אם הוא ירצה אלהים יקשה את לבו. אין כאן לכאורה לא צדק ולא הוגנות! לא רק שאלהים דורש משהו שהאדם אינו מסוגל בכלל לעשות, אלא שהוא מעניש אותו על העקשנות שאלוהים בעצמו גרם!

הפרשנים דנו רבות בבעיה הזאת. יש כאלה האומרים שפרעה היה צריך להתנגד להכתבה האלהית, כי הרי יש לאדם כח לשנות במשהו את המולד (אבן עזרא בפרירושו על דברים ה, כו). יש האומרים שאין כאן קביעה, כי אם נבואה: מעין "עוד תראה, זה מה שהוא יעשה" (פסיקטא זוטרתא, מדרש שכל טוב). יש הטוענים שפרעה נענש למעשה על חטאים קודמים (רש"י, ר' חיים פלטיאל).

במדרש שמות רבה (יג, ג) נאמר בשם שמעון בן לקיש: "[הקב"ה] מתרה בו פעם ראשונה שניה שלישית ואינו חוזר בו הוא נועל בו דלת מן התשובה". מלמד אותנו כאן ריש לקיש שיש באדם הרבה הזדמנויות להטיב ולבחור בדרך חיובית, של בנייה ושל כבוד לזולת. יש לאדם הרבה הזדמנויות לשנות את הטעויות שעשה ואת הבחירות ההרסניות ולבחור באפשרות טובה ובונה. זהו גם הניסיון האישי של ריש לקיש, שהוכיח לא רק בתיאוריה, אלא במעשה שניתן לשנות חיים של הרס לחיים של בנייה. הוא עשה את זה בעצמו. הוא איננו מדבר אלינו ממעלה היוהרה של מטיף מוסר תיאורטי, אלא מתוך חוויה מעשית המאירה את הרעיון המופשט.

עם זאת, כאשר האדם מתעקש להישאר בעמדה סגורה, שאינה מכבדת את הבריות, עמדה כוחנית אגוצנרטית, הוא עלול לאבד את היכולת לשנות לטובה. החל מנקודה מסויימת, ההידרדרות היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לעצירה. כח הרצון כבר לא יצליח לשנות את הנטייה של הרס ושל אבדן. של הרס ושל אבדן עצמי.

זה מה שקרה לפרעה. מרוב אטימות, מרוב עקשנות, הוא אבד את היכולת לכבוש ולנווט את יצרו, הפך לאוטומט והוביל את עצמו ואת נתיניו לאסון.

פרשת שמות

Share This:

איך אפשר לדעת מהו מסר מאלוהים? איך אפשר לדעת מיהו שליחו?

זוהי שאלה שמעסיקה את האנושות מן היום בו מישהו עמד מול קהל ואמר "אלוהים שלח אותי אליכם".

במצבים של ייאוש, של חוסר תקווה, של בעיות קיומיות ושל העדר ערכים מוחלטים, הפיתוי להאמין במי שמבטיח שאלוהים דבר אתו ומסר לו את סודות החיים המאושרים, הנו פיתוי גדול שקשה לעמוד מולו.

לרוב מסתבר שהאדם היה מעורער בנפשו ותו לא. אך ישנם מקרים בהם האדם משכנע צבור שלם, שובה אותו בקסמי דברי הבל ומוליך אותו שולל. דוגמאות רבות יש בהיסטוריה הרחוקה וגם בימינו אנו: שומעים אנחנו על מסרים לכאורה אלוהיים הקשורים לדת, לפוליטיקה, לכלכלה, לרפואה ועוד כהנה וכהנה. והתוצאות הן, במקרה הטוב, הנצחה של השלייה ותקוות שווא. ובמקרה הרע (והנפוץ מידי) ההשלכות הן של הרס, של מוות, של אבדון.

אז איך ניתן לאשר שמי שמדבר בשם אלוהים הוא אכן שליחו?

שאלה זו עומדת במרכזה של פרשת שמות. משה מנסח אותה בדרכים שונות: "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם 'אלהי אבותיכם שלחני אליכם', ואמרו לי: 'מה שמו?' מה אמר אלהם?" (שמות ג, יג), "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו 'לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). גם פרעה מטיל ספק בשליחותו של משה: "ויאמר פרעה 'מי ה' אשר אשמע בקלו?'" (שמות ה, ב).

הפרשה הזאת מלמדת אותנו להבחין בין מסר שמקורו באלוהים, לבין מלים שמקורן בנפש נפוחה מאגו בלתי נשלט.

שני תנאים לדבר: האחד הוא אישיות הנביא. השני הוא קיומו של המסר.

אישיות הנביא? משה מסרב לקחת על עצמו את המשימה. הוא אינו חושב את עצמו ראוי לכך. הוא שואל שאלה יסודית: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא). שאלה זו תלווה אותו לאורך כל חייו; הוא אף פעם לא חשב את עצמו הראשון, הראוי, היודע. ענוותו זוהי אישור לנביאותו.

קיומו של המסר? הנה אולי הסימן המובהק ביותר המבחין בין מסר אלוהי למה שאיננו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג', יב). האות לכך שהוא נשלח להוציא את ישראל ממצרים יבוא רק אחרי שהוא יבצע את המשימה! העירבון שהם דברי אלוהים איננו בתחילת התהליך, אלא במבחן התוצאה. מתי נדע שהמסר הוא מאלוהים? רק אחרי שהשגנו את המטרה. עד אז, אין המסר אלוהי, כי אם של בן אדם.

המסר הוא לא בנס; הוא נבנה בתהליך ומתאמת בתוצאה. "תצאו ממצרים, תצעדו אלי החופש, תגיעו להר סיני וכשתעבדו שם את אלוהים, תבינו שמהקב"ה היה הדבר, אך לא לפני כן".

והנביא האמיתי נותר ענו גם אחרי אימות דבריו והשלמת המשימה. זהו, למעשה, חלק בלתי נפרד מהאות המאשר שהמסר הוא אכן מאלוהים. אומר לנו רש"ר הירש: "וכאשר תושלם הגאולה לא תהיה אתה שליט העם, אלא תעבדון: אתם, אתה וגם העם תגשו אל ההר הזה כעבדי ה'" (רש"ר הירש, פרשת שמות ג, יב). נביא שהופך לשליט כל יודע, כי שומע את דבר ה', איננו באמת נביא ודבריו אינם באמת דבר ה', אלא מה שהוא בדה מלבו.

אל לנו לחכות למסר מאלוהים ולמתווך שיורה לנו את הדרך באמצעות נסים. זה מתוך עשייה, בנייה והתפתחות רוחנית חיובית, שנגיע למטרות קונקרטיות של חופש ושל כבוד לבריאה של אלוהים. בהגיענו לשם נגלה שמאלוהים יצא הדבר.

Parshat Shemot

Share This:

How can we know that a messenger and his word come from God?

This question troubles the human being since the time the first person came and said: "God has sent me to you".

In times of distress, hopelessness, vital problems and of lack of absolute values, the temptation of believing in someone who assures God has spoken to him to convey the secret of joy and happiness in life, is an irresistible temptation.

Most of the times, this person happens to be an insane. But some times the person convinces a crowd, fascinating people with charming futile words and misleading them. In the past and today, as well, we hear of putative heavenly messages related to religion, politics, economy, health and so on. The consequences are at best the perpetuation of a delusion and of false hopes. But in the worst case it may case destruction, death and devastation.

How can we verify that the one who speaks in God's name is really His messenger?

This is a central question in parshat Shmot. Moshe expresses it in different ways: "[I] say to them 'your forefather's God has sent me to you'. They will ask me 'What is His name?', what shall I say to them?" (Ex. 3:13), "They will neither believe me, nor listen to me, saying 'The Lord did not appear to you' " (Ex. 4:1). Pharaoh, too, raises doubts about Moshe's prophecy: "Pharaoh said: 'Who is the Lord that I should heed Him?" (Ex. 5:2).

This parashah shows us, in fact, how to distinguish between a heavenly message and words produced by the pretentious soul of an indomitable ego. It requires two conditions: the personality of the prophet and the accomplishment of the message.

The prophet's personality? Moshe declines the task. He does not consider himself worthy. He asks a basic question, that will follow him all his life long: "Who am I to go to Pharaoh and to free the Israelites form Egypt?" (Ex. 3:11). He never considered himself being the first, the worthy, the knowledgeable. His humbleness is a ratification of his being a prophet.

The accomplishment of the message? This is, perhaps, the core of the distinction between a divine message and one that is not. "This will be the sign that I have sent you: while freeing the people from Egypt, you shall worship God at this mountain" (Ex. 3:12). The sign that he has been sent to free Israel from Egypt will come only after having accomplished the task! We discover that the message came from God once we have reached the goal. In the meanwhile, the message is not divine, but human.

The message is neither the miracle, nor in it. It is built during the process and is verified in the results. "March towards freedom, arrive to Mount Sinai and while worshipping God you will understand that all this came from Him; not before that".

The real prophet, the real messenger of God, remains humble even after the verification of his word and the achievement of the task. This is a sine-qua-non element of the sign that verifies the divinity of the message. Rabbi Shimshon Raphael Hirsch comments: "Once the redemption completed, thou wilt not be the people's ruler, but you will worship: you, thou and the people, will approach this Mountain as God's servants" (Sh.R. Hirsch, Shmot 3:12). A prophet that becomes an omniscient ruler because he hears God's word is not really a prophet. His message is not God's, but his own.

Let us not wait for a divine message and an emissary that will lead us by miracles. It is by doing, by building and by a positive spiritual development that we will arrive to concrete goals of freedom and of respect of God's Creation. After arriving there, we will discover that all this came from God.

פרשת ויחי

Share This:

יעקב אבינו מתקרב לימיו האחרונים. הוא בקש מיוסף שיביא את שני ילדיו, מנשה ואפרים, כדי לברכם.

יעקב זקן. הוא כבר לא רואה טוב.

יוסף מעמיד את מנשה בימינו של אביו ואת אפרים בשמאלה. אך, יעקב מניח את ידו הימנית על ראשו של אפרים, השני. על הבכור, מנשה, הוא מניח את ידו השמאלית.

יוסף מנסה לתקן את המצב. אביו לא רואה טוב, אולי הוא לא שם לב, אולי הוא טעה, אולי הוא חשב שמנשה הוא אפרים ולהפך.

אך יעקב מגיב: "ידעתי, בני. ידעתי".

הוא לא טעה. הוא לא התבלבל. הוא רואה משהו שיוסף אינו רואה.

בעיקר, הוא מרגיש באפרים משהו שהולך מעבר למה שהחושים החיצוניים קולטים. יעקב פתוח להבין דבר שאיננו במוסכמה, שאיננו בגדר המקובל "כי כך תמיד היה, כי כך תמיד יהיה".

הוא תמיד העז לבדוק את מה שעוד לא נוסה, הוא תמיד העז לשבור את המוסכמה, כי הוא הבין שהאדם איננו עשוי על פי תוכנית קבועה. האדם בונה את עצמו ומשתנה. יש בו נתוני יסוד, יש לו מגבלות. אך איננו קבוע. עם הנתונים הבסיסים ובמרווח שמאפשרות לו מגבלותיו, האדם משתנה, מתחדש, מפתיע.

יעקב לא רוצה להפוך את היסוד למבנה. זאת אומרת, הוא לא רוצה שהתנאים או הנתונים הראשוניים (או הצפויים על פי איזו הגדרה קדומה) ייתפסו כקובעים רק דרך אחת או אפשרות אחת בהתפתחות האדם: התפתחות פיזית או נפשית. ולכן אפרים איננו השני מפני שביסוד הוא שני. ומנשה איננו הראשון מפני שביסוד הוא ראשון. הם התפתחו אחרת ויעקב הבין את זה. הוא שיקף את ההבנה הזאת באופן בו הוא בחר לברך את נכדיו. את נכדיו שהוא הכריז כבניו. כי שוב, אין הנתון היסודי של היותם בני יוסף מונע מהם להתפתח כבניו הרוחניים של יעקב.

אנחנו, צאצאיו, קרואים לפקוח כמוהו את עינינו הרוחניות כדי לראות את הלא צפוי באדם, את הלא קבוע באדם, את הלא מוגדר.

אנחנו קרואים לא להיכנע לחזרתיות אוטומטית ונוחה, אלא להעיז למצוא את האדם שמסתתר מאחורי מסכות ההגדרות הקבועות מראש.