הרבה פעמים אנחנו מקבלים באינטרנט (בפייסבוק וגם בהודעות מייל), משפטים נחמדים ויפים המיוחסים לאנשים או לחיבורים מסוימים. בדרך כלל אנחנו לא טורחים בחיפוש המקור. יותר מידי עבודה. וחוץ מזה, למי אכפת?
טוב, בעצם צריך שיהיה אכפת לנו. לא רק בגלל האפשרות של העתקה, אלא בעיקר מפני שיחוס לא נכון עלול להוביל אותנו להבנה מוטעית של רעיונות, תיאוריות, מחברים, הוגים, דתות וכו'
לפני זמן מה הזדמן לי מקרה כזה. מישהי קבלה באינטרנט ציטוט פופולארי באנגלית המיוחס לתלמוד:
"The highest form of wisdom is kindness" ["החכמה העילאית היא החסד"]. היא חפשה במרץ את המקור בתלמוד, ללא הואיל. היא לא מצאה כלום בכל ספרות חז"ל שאליה היא הגיעה (כיום, עם מאגר המידע של פרויקט השו"ת, אפשר לערוך חיפוש בכמה אלפי ספרים ללא בעיה).
הסיבה לכך שהיא לא מצאה היא די פשוטה: הרעיון הזה איננו רעיון יהודי קלאסי. הוא לא נמצא לא בתלמוד ולא בהוגים יהודים מאוחרים.
בתפיסה היהודית, חסד איננו סוג מסוים של חכמה. הוא איננו חכמה עילאית וגם לא נמוכה. החסד הוא מידה מעולה שאיננה קשורה כלל לחכמה.
חכמה היא שכלית; חסד הוא רגשי. שניהם חשובים, אך אין אחד תוצאה של השני.
הרגשות עלולים להשפיע לרעה על ההשגה השכלית. כדי לדעת ולהחכים צריך להישאר ניטראלי רגשית.
השכל עלול להשפיע לרעה על ההשגה הרגשית. כדי להרגיש, הניסיון הוא דרך היכולות הלא שכליות ,הלא אינטלקטואליות שלנו.
המסורת היהודית מלמדת על ערך החכמה כשהיא באה מלווה בעוד משהו: שתיקה, חסד, ענווה, רחמים וכד'.
המסורת היהודית מדברת על הגדולה של להיות חכם וחסיד, חכם ורחמן בו בזמן. כי שתיהן מידות אלוהיות הטמונות בנפשותינו. שתי המידות הללו שייכות לצלם אלוהים שבו נבראנו.
הנה מספר משפטים נחמדים ויפים מתוך המסורת שלנו, המדברים על החכמה, החסד והקשר ביניהם:
"יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה" (משלי ט"ו, ל"ג)
"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו)
"שבעה מדות משמשות לפני כסא הכבוד אלו הן. חכמה. צדק ומשפט. חסד. ורחמים. אמת. ושלום" (מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א) פרק ל"ז)
"רבא אמר כשם שהאסקופה זו היא מכוונת דלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה היא סייג לחכמה". (מסכת כלה רבתי ג, ג)
"הדר תורה, חכמה. הדר חכמה, ענוה. הדר ענוה, יראה. הדר יראה, מצוה. הדר מצוה, צניעות". (מסכת דרך ארץ ד, ד)
"אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים". (בבלי מסכת חגיגה י"ב ע"א)
"מרגלא בפומיה דרבא [אמרה רגילה בפיו של רבא]: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". (בבלי מסכת ברכות י"ז ע"א)
"יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל תורה מלפני המקום, יעשה אדם מעשה צדיקים וכשרים ואחר כך ישאל חכמה מלפני המקום, יתפוש אדם דרך ענוה ואחר כך ישאל בינה מלפני המקום" (אליהו רבה ו, ד"ה ומפני "מה זכה")
אז, בסופו של דבר, "חסד הוא החכמה העילאית" איננו מהתלמוד, איננו רעיון יהודי. מאין הוא בא?
מקורו הוא ספרדי נוצרי ונמצא בספר "סגולות פטר הקדוש, נשיא השליחים" [“Excelencias de San Pedro, príncipe de los apóstoles”], כרך ג', פרק ו' (עמ' 287), ספרו של דון חואן דה פלאפוקס אי מנדוסה [Don Juan de Palafox y Mendoza], הגמון ספרדי ומשנה למלך במקסיקו במאה ה-17. הציטוט עצמו הוא חלק של פרשנותו למרקוס 10,17: "בא אליו אדם בריצה שנפל לרגליו ושאל: 'רבי הטוב, כיצד אוכל לרשת חיי נצח'?"
דון חואן שואל מדוע האדם הזה כינה את ישו "רבי" ולא "אדון" (במשמעות "אל"). הוא מסביר שזוהי עצה לנשיאים לבחור בשרים שיהיו מתאימים לתפקידיהם: "אם רב (מורה) הוא, שתהיה לו חכמה ואתה גם חסד. אם איננו רב, החסד הוא חכמה עילאית" ((“Si ha de ser maestro, sabiduría, y con ella la bondad; si no es maestro, la bondad es muy alta sabiduría”).
באינדקס של הספר, בעמוד 578, תחת המונח "חכמה" ("Sabiduría"), מופיע הציטוט בה"ה הידיעה שמהווה בסיס לגרסה המפורסמת באנגלית: "La bondad es la más alta sabiduría" = החסד הוא החכמה העילאית.
אם כן, בפעם הבאה שתקבלו משפט נחמד ביפה באינטרנט המיוחס למישהו כגון ישו, גנדי, מרקס, קנט, התלמוד, קונפוציוס, וכו', אל תגידו סתם: "יו, איזה יפה! מה איכפת מי כתב אותו באמת?" תחפשו מי חבר אותו. הוא או היא, המחברים, זכותם שהדבר ייאמר בשמם. ולמי שמיוחס אליו או אליה בטעות (או בזדון), זכותם שכולם ידעו שלא הם כתבו את זה!