הרבה פעמים אנחנו מקבלים באינטרנט (בפייסבוק וגם בהודעות מייל), משפטים נחמדים ויפים המיוחסים לאנשים או לחיבורים מסוימים. בדרך כלל אנחנו לא טורחים בחיפוש המקור. יותר מידי עבודה. וחוץ מזה, למי אכפת?

טוב, בעצם צריך שיהיה אכפת לנו. לא רק בגלל האפשרות של העתקה, אלא בעיקר מפני שיחוס לא נכון עלול להוביל אותנו להבנה מוטעית של רעיונות, תיאוריות, מחברים, הוגים, דתות וכו'

לפני זמן מה הזדמן לי מקרה כזה. מישהי קבלה באינטרנט ציטוט פופולארי באנגלית המיוחס לתלמוד:

"The highest form of wisdom is kindness" ["החכמה העילאית היא החסד"]. היא חפשה במרץ את המקור בתלמוד, ללא הואיל. היא לא מצאה כלום בכל ספרות חז"ל שאליה היא הגיעה (כיום, עם מאגר המידע של פרויקט השו"ת, אפשר לערוך חיפוש בכמה אלפי ספרים ללא בעיה).

הסיבה לכך שהיא לא מצאה היא די פשוטה: הרעיון הזה איננו רעיון יהודי קלאסי. הוא לא נמצא לא בתלמוד ולא בהוגים יהודים מאוחרים.

בתפיסה היהודית, חסד איננו סוג מסוים של חכמה. הוא איננו חכמה עילאית וגם לא נמוכה. החסד הוא מידה מעולה שאיננה קשורה כלל לחכמה.

חכמה היא שכלית; חסד הוא רגשי. שניהם חשובים, אך אין אחד תוצאה של השני.

הרגשות עלולים להשפיע לרעה על ההשגה השכלית. כדי לדעת ולהחכים צריך להישאר ניטראלי רגשית.

השכל עלול להשפיע לרעה על ההשגה הרגשית. כדי להרגיש, הניסיון הוא דרך היכולות הלא שכליות ,הלא אינטלקטואליות שלנו.

המסורת היהודית מלמדת על ערך החכמה כשהיא באה מלווה בעוד משהו: שתיקה, חסד, ענווה, רחמים וכד'.

המסורת היהודית מדברת על הגדולה של להיות חכם וחסיד, חכם ורחמן בו בזמן. כי שתיהן מידות אלוהיות הטמונות בנפשותינו. שתי המידות הללו שייכות לצלם אלוהים שבו נבראנו.

הנה מספר משפטים נחמדים ויפים מתוך המסורת שלנו, המדברים על החכמה, החסד והקשר ביניהם:

"יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה" (משלי ט"ו, ל"ג)

"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו)

"שבעה מדות משמשות לפני כסא הכבוד אלו הן. חכמה. צדק ומשפט. חסד. ורחמים. אמת. ושלום" (מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א) פרק ל"ז)

"רבא אמר כשם שהאסקופה זו היא מכוונת דלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה היא סייג לחכמה". (מסכת כלה רבתי ג, ג)

"הדר תורה, חכמה. הדר חכמה, ענוה. הדר ענוה, יראה. הדר יראה, מצוה. הדר מצוה, צניעות". (מסכת דרך ארץ ד, ד)

"אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים". (בבלי מסכת חגיגה י"ב ע"א)

"מרגלא בפומיה דרבא [אמרה רגילה בפיו של רבא]: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". (בבלי מסכת ברכות י"ז ע"א)

"יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל תורה מלפני המקום, יעשה אדם מעשה צדיקים וכשרים ואחר כך ישאל חכמה מלפני המקום, יתפוש אדם דרך ענוה ואחר כך ישאל בינה מלפני המקום" (אליהו רבה ו, ד"ה ומפני "מה זכה")

אז, בסופו של דבר, "חסד הוא החכמה העילאית" איננו מהתלמוד, איננו רעיון יהודי. מאין הוא בא?

מקורו הוא ספרדי נוצרי ונמצא בספר "סגולות פטר הקדוש, נשיא השליחים" [“Excelencias de San Pedro, príncipe de los apóstoles”], כרך ג', פרק ו' (עמ' 287), ספרו של דון חואן דה פלאפוקס אי מנדוסה [Don Juan de Palafox y Mendoza], הגמון ספרדי ומשנה למלך במקסיקו במאה ה-17. הציטוט עצמו הוא חלק של פרשנותו למרקוס 10,17:  "בא אליו אדם בריצה שנפל לרגליו ושאל: 'רבי הטוב, כיצד אוכל לרשת חיי נצח'?"

דון חואן שואל מדוע האדם הזה כינה את ישו "רבי" ולא "אדון" (במשמעות "אל"). הוא מסביר שזוהי עצה לנשיאים לבחור בשרים שיהיו מתאימים לתפקידיהם: "אם רב (מורה) הוא, שתהיה לו חכמה ואתה גם חסד. אם איננו רב, החסד הוא חכמה עילאית" ((“Si ha de ser maestro, sabiduría, y con ella la bondad; si no es maestro, la bondad es muy alta sabiduría”).

באינדקס של הספר, בעמוד 578, תחת המונח "חכמה" ("Sabiduría"), מופיע הציטוט בה"ה הידיעה שמהווה בסיס לגרסה המפורסמת באנגלית: "La bondad es la más alta sabiduría" = החסד הוא החכמה העילאית.

אם כן, בפעם הבאה שתקבלו משפט נחמד ביפה באינטרנט המיוחס למישהו כגון ישו, גנדי, מרקס, קנט, התלמוד, קונפוציוס, וכו', אל תגידו סתם: "יו, איזה יפה! מה איכפת מי כתב אותו באמת?" תחפשו מי חבר אותו. הוא או היא, המחברים, זכותם שהדבר ייאמר בשמם. ולמי שמיוחס אליו או אליה בטעות (או בזדון), זכותם שכולם ידעו שלא הם כתבו את זה!

עניין קרח והקשר שקשר נגד משה ואהרן חשוב בעיניי בגלל התגובה של העם לדבריו.

ללא ספק, ניתן להבין את התלונה של קרח. לכאורה הדבר פשוט ומעורר חשיבה. מה הוא אמר, בסך הכל?: "כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל ה'?" (במדבר ט"ז, ג).

הוא דרש ממשה להפסיק את השררה שלו ולחלק את הכח באופן שווה עם כל העדה. הוא דרש דמוקרטיה, כי כל אחד יכול ויש לו זכות להנהיג ולמשול.

דרישה צודקת, לא רק בעיננו המודרניות, אלא אולי גם בעיני משה עצמו, שסרב לקבל את קנאות יהושע לשלטון ולא עצר את אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה כאשר משה ושבעים הזקנים היו מחוץ למחנה. משה נזף אז ביהושע: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל־עַ֤ם ה' נְבִיאִים!" (במדבר י"א, כ"ט).

אז שוויון ודמוקרטיה. מה רע בזה?

הבעיה היא שדברי קרח לא היו אלא מעין כותרת לחדשות. התוכן עצמו של דרישותיו מופיע כאשר משה קורה לו לסדר: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי־הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה?" (שם ט"ז, ט-י).

קרח חפש אם כן יותר כח עבורו ועבור אנשיו, ולא עניין אותו שלכל העם תהיה חלוקה שווה של השלטון. גם לוי וגם כהן, זה מה שהוא רצה.

אך הוא נתפש בעיני הציבור כגיבור המקריב את עצמו למען העם. דבורו והתנהגותו היו כאלה של דמגוג, אשר משתמש בתגובות הרגשיות והלא מבוקרות של ההמון כדי להשיג את מטרותיו האישיות.

העם נגרר אחרי מה שנראה כצודק, מבלי לבחון באמת את המצב. העם שופט מהר מאד גם את משה וגם את קרח, מבלי לבדוק, מבלי להתבונן, מבלי להתעניין בפרטים. זה מה שנראה, אם כן זה מה שזה באמת.

וכאן טמונה הבעיה של הפרשה. כי תפיסה מהירה כזאת, חורצת גורלות מתוך התרשמות שטחית, הרת אסון. ואכן התוצאה הייתה הרס ומוות.

מדוע דברי קרח סמוכים בדיוק לפרשת הציצית? ישנו מדרש המקשר בין הדברים באומרו שקרח לקח טלית עשויה כולה מתכלת ובא לשאול את משה האם היא חייבת בציצית (אשר לה יש פתיל תכלת). כאשר משה עונה לו שאכן היא חייבת, קרח לועג לו בבוז (תלמוד ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א, במדבר רבה קרח י"ח, ג).

עם זאת, הבה נזכור שעקרון מרכזי בפרשת הציצית הוא "וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו, ל"ט). הלב בתנ"ך מסמל את החשיבה. אל תתנו לחשיבה שלכם לטעות אחרי מה שהעיניים רואות. תבחנו, תבדקו, תבחינו שוב. זוהי הקדושה וזוהי הדרישה.

פרשת קרח, התגובה של העם לדברי דמגוגיה, היא דוגמא הפוכה למה שהתורה מצפה מאיתנו, למה שהקב"ה צווה עלינו במצוות ציצית. "ולא תתורו", והם דווקא תרו. מהר מאד הלכו אחרי הכותרת שראו בעיניים, נכבשו ע"י הקול הערב של הרודן הפופוליסטי הממתיק את מילותיו בהבל שנשמע טוב, שנקלט מהר ושמקשה על ההיגיון ועל בוחן המציאות.

מי יתן כל עם ה' נביאים! נביאים, ולא עדר הנגרר אחרי שירת הסירנות.

שאלה:
שלום יוסף,
רציתי לשאול אותך בקשר לתהליך המליחה:
א) הכשרת הבשר איננה שלמה עד שמבצעים את המליחה, נכון?
ב) במידה וקנינו את הבשר ללא מליחה, מהו התהליך שעלינו לבצע?

תשובה:
שלום!
הבשר, כדי שיהיה כשר, עליו למלא שלושה תנאים גם יחד וללא יוצא מן הכלל:

• מקור הבשר מחיה המותרת בתורה לאכילה.
• המתת החיה חייבת להיות בשחיטה, על פי כללי ההלכה.
• הכשרת הבשר, כלומר הוצאת הדם הנשאר מנתחי הבשר.

אם אחד מהתנאים חסר, הבשר איננו כשר גם אם נקנה במקום כשר וגם אם יש חותמת "כשר" עליו.

שלושת התנאים חייבים להיות קיימים בבשר חיות ובהמות ההולכות על האדמה וכן בעופות. לעומת זאת, לחיות המים , רק התנאי של להיות מותר בתורה חייב להיות קיים.

הבה נדבר על הכשרת הבשר.

על בשר הבהמה והעוף לעבור תהליך של הוצאת הדם שנשאר בתוכו כדי שיהיה כשר לאכילה. רוב הדם למעשה, יוצא בשחיטה עצמה. הדם שנשאר נקרא "דם שנבלע" בתוך הבשר.

התהליך הזה נקרא "הכשרה" והבשר שעבר אותו הוא "בשר מוכשר". אפשר לעשותו בשתי דרכים: צליה או מליחה.

כיום, רוב האיטליזים ומחלקות בשר בסופרמרקטים משווקים בשר שהוכשר קודם מכירתו. עם זאת, חייבים לוודא עם האיטליז האם הבשר אכן מוכשר כבר או לא.

מטרת תהליך ההכשרה היא לאפשר לדם שמתחת לפני השטח לעלות ולטפטף החוצה, מבלי שייגע שוב בבשר. מכאן שעל הבשר להיות מונח על משטח עם חורים: אם זה בצליה, על רשת המאפשר טפטוף הדם אל הגחלים או אל מיכל תחתון; אם זה במליחה, על רשת או על משטח עם חורים או עם תעלות המאפשרים לדם לטפטף החוצה.

צליה
מפזרים קצת מלח על הבשר ושמים אותו על רשת בתוך או על מקור חום גבוה. מקור החום יכול להיות הן גחלים, הן אש מגז, הן חשמל (תנור או כיריים).

אם הצליה היא על גחלים, הדם מטפטף ישר אליהם. אך אם צולים על כיריים או תנור גז או חשמליים, הרשת חייבת להיות מונחת על מיכל תחתון, אליו יטפטף הדם ולא ייגע בחזרה בבשר.

משאירים את הבשר עד שהוא משנה את צבעו ואז הופכים אותו כדי לאפשר צליה מהצד השני. אפשר להכין את הבשר לכל רמות הצליה הרצויות: נא, נא למחצה, עשוי למחצה, עשוי, עשוי היטב.

אחרי הצליה, ניתן גם לבשל את הבשר, אם רוצים בכך. אבל אפשר לעשות זאת רק אם הבשר נצלה טרם יחלפו 72 שעות מאז השחיטה. מעבר לזמן הזה, אכילת הבשר מותרת רק בצליה.

מליחה
קיימים שני תנאים קודמים:

• לא חלפו מעבר ל-72 שעות (שלושה ימים) מאז שחיות הבשר ועד למליחה. מאחר 72 השעות הראשונות, ניתן להכשיר רק באמצעות צלייה.
  אמנם, אם השרו את הבשר במים לפני שחלפו 72 שעות, אפשר להאריך את התקופה לעוד 72 שעות מאז ההשרייה. ההיגיון מאחורי זה הוא שהדם נקרש אחרי שלושה ימים וכבר אי אפשר לגרום לו לעלות באמצעות המלח. רק הצלייה ממיסה את הדם. אבל המים משאירים את הבשר והדם שבתוכו לח כך שעדיין אפשר להשתמש בשיטת המליחה.
• הכבד, אי אפשר להכשירו אף פעם במליחה. רק הצלייה יפה לו להכשירו. יש לשים לב שאין לצלות אותו על מחבת, מאחר והדם נבלע מחדש בבשר. יש לעשות זאת על רשת המאפשרת טפטוף הדם למטה.

איך הוא תהליך המליחה?

• שוטפים את הבשר או את העוף היטב במים קרים.
• משרים את הבשר (כך שהמים יכסו את כל הבשר) במשך חצי שעה במים קרים.
• מוציאים מהמים ומפזרים כמות נכבדת של מלח גס על כל הבשר, מכל הצדדים. לא משתמשים במלח שולחן, שהוא דק מידי ונבלע בתוך הבשר. גם לא מלח גס מידי, שאיננו נדבק על הבשר. אלא במלח גס בינוני, מלח בישול (בארץ בדרך כלל כתוב על החפיסה שהמלח מתאים למליחת בשר).
• צריך לפזר הרבה מלח, אך מאידך אין לכסות לגמרי את הבשר, כאילו שהבשר "טבוע" במלח.
• מניחים את הנתחים המלוחים על משטח נטוי ונקוב או בעל תעלות.
• את העוף מניחים עם החלק הקעור כלפי מטה כדי למנוע הצטברות הדם בתוכו.
• אפשר להניח נתח על נתח, בתנאי שלא יישארו מקומות קעורים באף אחד מהנתחים וכך מונעים את הצטברות הדם בהם.
• משאירים את הבשר על המשטח במשך שעה.
• כעבור שעה, שוטפים היטב את הבשר במים קרים, כך שלא יישאר שום מלח על הנתחים. הבשר אמור לא להישאר מלוח אחרי השטיפה.

אפשר לקרוא את עיקרי ההלכות בשלחן ערוך, יורה דעה, סימנים ס"ט עד ע"ח.

וכן אפשר לקרוא על גישות הלכתיות שונות בערוך השלחן (של הרב יחיאל מיכל אפשטיין), יורה דעה, גם בסימנים ס"ט עד ע"ח.

על הגישה של היהדות הקונסרבטיבית-מסורתית (שאיננה שונה מזו של הפוסקים הקלסיים), אפשר לקרוא בספרים הבאים (באנגלית):

•  “A Guide to Jewish Religious Practice”, Rabbi Isaac Klein, ed. Jewish Theological Seminary of America, 1979, pags. 350-357
• “The Jewish dietary laws”, Rabbis Samuel Dresner & Seymour Siegel, ed. Rabbinical Assembly, 1982, pags. 67-70