ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

פרשת שופטים – על הסדק שבצדק

Share This:

"צדק צדק תרדוף". אחת מהמצוות הראשונות בפרשה שלנו. המשפט קצר ונמרץ, המלים ברורות, הדברים מובנים: כל מה שעליך לעשות הוא צדק, ואל תרפה ממנו, תרדוף אחריו.

האומנם כה ברור?

מה זה צדק, בעצם?

ולמה לרדוף אותו (או אחריו) ולא לחפש אותו, למשל?

צדק? אולי הוא עשיית הטוב, הישר, לתת לכל אחד מה שמגיע לו, לפעול עם האמת ולמען האמת ולעשות כל זאת בהתאם לעקרונות של שוויון.

כל זה נכון ואף נכון מאד. אך האם מה שישר בעיניי ומה שישר בעיניך? מה שטוב לי הוא מה שטוב לך? ואם לך מגיע משהו, יכול להיות שזה נלקח ממישהו אחר? ומהו שוויון? ששנינו נקבל את אותו הדבר? ואם אתה עבדת ואני הייתי בטל?  ואם אני הייתי בטל כי לא יכולתי לעבוד ואתה עבדת, אבל לא במלוא מרצך? ואם שנינו מקבלים, אז גם השלישי, גם הרביעי? ואם אין לכולם? אז שאף אחד לא יקבל שווה בשווה? ואיפה הטוב?

אצל כל אדם ואדם ההגדרות של טוב, ישר, מגיע לי, אמת ושוויון שונות לחלוטין. ואם ההגדרה תהיה כללית ולא של הפרט, אז הפרט ירגיש שאין זה צדק. אולי הוא יתפוס אותו כצדק מאולץ, אך לא כצדק צודק.

קשה, אם כן, להגיע אל הצדק.

דוגמה בולטת מאד בנדון הוא "משפט שלמה", בו כל אחת משתי נשים טוענת שהתינוק שהביאו אל המלך שייך לה. המלך מחליט לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי אחד לכל אחת מהטוענות. אחת מהנשים מתחננת אז שלא יהרגו את התינוק ומוותרת על זכותה לטובת השנייה. האשה האחרת, לעומת זאת, אומרת: " גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה; גְּזֹרוּ!". שלמה המלך מחליט, בסופו של דבר, שהאשה שנתמלאה רחמים וסירבה שיהרגו את התינוק היא האם האמיתית ומסרה את הפעוט אליה. (ראה מלכים א' ג', כ"ג-כ"ז).

איפה הצדק, כאן? האחת טוענת שלחצות שווה בשווה, זהו צדק – הפסד, אבל שוויון. השנייה טוענת שהצדק הוא לוותר על זכויותיה למען החיים של התינוק; היא מטיבה עם האחר, אבל לא טוב לה. המלך טוען שהצדק הוא לתת דווקא למי שוויתרה לטובת צד שלישי; אין שוויון, אבל יש יושר.

לנו ברור שהצדק אכן נעשה. אבל בשביל האשה השנייה, איך שלא נסתכל על זה, נגרם לה עוול, כי היא הייתה מוכנה לוותר על התינוק, בתנאי שגם השנייה תוותר (היו יכולים למסור אותו לאימוץ, במקום להרוג אותו, לדוגמה).

אז הצדק הזה איננו מושלם. הוא טוב. הוא נכון. אבל איננו מושלם ואיננו שלם.

למעשה, אין לנו אפשרות להגיע לצדק מושלם. גם אם נגיע אליו, הוא לא יחזיק מעמד. הוא יפתור בעיה אחת, אך מהר מאד תופיע בעיה חדשה של אי צדק, במישור אחר, במקום אחר, במצב אחר.

האם עלינו להרים ידיים, אם כן, ולהכריז על הפסקת המאמצים לצדק?

הקב"ה מצווה עלינו: "תרדוף!" תרדוף את הצדק כי הוא מתחמק ממך, כי הוא לא נשאר אצלך. בו ברגע שמצאת אותו, הוא מתחמק ממך ועליך לחזור לחפש אותו. תרדוף אותו, תרדוף אחריו ואל תרפה!

הצדק הוא האידיאל של החֶברה שלך. עצם החיפוש המתמיד, הרדיפה הזאת, אי ההסתפקות במציאה הראשונה של הצדק, אי העצירה באמירה "אני, את הצדק שלי מצאתי, את שלי עשיתי", זה מה שגורם לך לחיות ולרשת את הארץ: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, כ).

אין חברה צודקת. יש חברה שנוטה אל הצדק ובודקת את עצמה בכל רגע כדי להשיג מחדש את הצדק שהתחמק.

חברה שמגדירה את עצמה כצודקת לא עושה אלא להתיימר – והופכת מייד לאי צודקת לחלוטין. וחברה שטוענת שרק היא יודעת צדק מהו ומאשימה את השנייה באי-צדק, היא חברה שמתרחקת מהטוב, מהישר ומהנכון.

נמשיך לגלות צדק בכל רגע כי "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב', ט"ז)

אני לא מתבייש

Share This:

בשבוע שעבר בוצעו בארץ שני פשעים, פרי השנאה והקנאות: ההצתה של בית בכפר דומא, בה נרצח תינוק, ופיגוע דקירה במהלך "מצעד הגאווה" בירושלים, בעקבותיו נרצחה נערה בת 16.

הרוצח במצעד הגאווה הוא יהודי אולטרה-אורתודוכסי שרק השתחרר מ-10 שנות מאסר על מעשה דקירה דומה ב-2005.

המפגע, או מפגעים, בכפר דומא הם ככל הנראה יהודים דתיים קיצוניים המזדהים עם "תג מחיר". זו הפעם הראשונה שפעולת תג מחיר גובה חיים, מה שמלמד על עלייה ברמה וכוונות האלימות של האידיאולוגיה הזאת.

המניעים הם שונים, הרוצחים אינם קשורים זה לזה, אך המעשים האלה מחוברים דרך אידיאולוגיה קיצונית המעודדת אלימות כמוצדקת ע"י ערכים דתיים יהודיים.

יהיו כאלה שיטענו (למעשה, שכבר טוענים), שלזה בדיוק מובילים המקורות הדתיים היהודיים: לסגירות נפשית, להדּרת השונה, לקנאות, לאלימות.

יהיו כאלה שיטענו (למעשה, שכבר טוענים), שמול כל זאת, הם מתביישים מהדת היהודית ומיהדותם בכלל.

בואו נראה עכשיו את הצד השני: תגובת העם.

מול האלימות חסרת הרסן של האנשים האלה, המסונוורים בזעפם הדתי, יוצאים מיליוני יהודים (אכן מיליונים!) המוקיעים את הפיגועים הללו, הזועמים על חלול הקודש של החיים, הפועלים בגינוי המעשים המרושעים האלה ובחינוך העם כדי שאלה לא יחזרו על עצמם. הם מיליונים הכותבים, המפגינים, המלמדים, מזועזעים והמומים אל מול מעשים שנראים להם מאד "לא יהודיים".

התגובה הזאת הייתה כללית, בכל העולם. יהודים מכל הזרמים הדתיים והחילוניים, רוב החברה הישראלית וההנהגה הפוליטית הישראלית, יחד עם רוב יהודי העולם המחויבים ליהדותם בדרך זו או אחרת. כמעט ולא נשאר בית כנסת בעולם בו לא היה עיון, דבור וזעם על מה שקרה – הן מפני שהרב דבר על זה, הן מפני שהמתפללים דברו על זה.

אך מדובר בסך הכל רק בשני מעשי רצח! זה נשמע רע, אני יודע. אבל מבחינה אובייקטיבית, אלה היו רק שני מעשי רצח שבוצעו ממניעים קיצוניים וקנאים, בדיוק כפי שמאות או אלפים כאלה מבוצעים ברחבי העולם בכל שבוע!

אבל בשביל היהודים אין דבר כזה: "רק שני מעשי רצח"!. המספר לא קובע. התדירות לא קובעת. רצח הוא רצח, הוא רצח. חלול נפש אחת, כחלול כל העולם כולו. גם אם מדובר בידיד או באויב, גם אם מסכימים או לא מסכימים עם הקרבן, רצח נפש אחת נתפס, בעיני היהודי, ככישלון אנושי חמור.

ואת זה למדנו דווקא מהמקורות הדתיים היהודיים שלנו: התורה, הנביאים, התלמוד, פרשני ימי הביניים, הרבנים הוגי הדעות והפוסקים שבכל דור ודור. למדנו את זה מכל מה היא הדת היהודית והמסורת היהודית. אכן, אותה תורה הקובעת עונש מוות, הביאה אותנו להבין שאין להשתמש בו. אותו תלמוד המונה את ארבע מיתות בית דין, קורא "סנהדרין חבלנית" בית דין שהרג נאשם אחת לשבעים שנה. חיי אדם קדושים ומקודשים ואין לחלל בהם. זהו העיקרון.

המקורות הדתיים היהודיים מובילים לפתיחות נפש, לקבלת השונה, לכבוד הזולת, לחיפוש אחר השלום.

יש מיעוט יהודי קיצוני שלא מבין זאת ושלא מבין את המקורות. הם מחללים את השם ומרחיקים את השכינה מהעולם.

יש רוב יהודי תמידי, בכל דור ובכל מקום, שמבין זאת ומקיים זאת הלכה למעשה. אלה הם המקדשים את השם ומאדירים את השכינה בעולמנו.

אני אף פעם לא מתבייש מיהדותי.

במקרים כאלה, יהי רצון ולא יחזרו עוד, במקרים כאלה עמי מגיב למען החיים ואני אינני מתבייש. יתירה מזאת, אני מודה לאלוהים שגרם לי להיוולד בתוך העם הזה.