ארכיון חודשי: אפריל 2017

מה באמת הקשר בין אבלות לספירת העומר?

Share This:

למנהגים חיים משל עצמם. הסיבה ללידתם ברוב הפעמים נשכחת די מהר וכבר הדור השני איננו יודע בדיוק מדוע הוריהם נהגו כך. מכאן והלאה, כולם מחפשים הסברים ומקורות סבירים, שבדרך כלל קשורים לאיזו פיסת מידע על משהו אחר שנראה די דומה.

האבלות בתקופת ספירת העומר הפתחה כך, ככל הנראה.

במאה ה-9 זאת הפעם הראשונה בה אנחנו פוגשים מנהג אחד "מוזר" בין פסח לשבועות ושאין עליו הסבר. אדם שאל גאון בבבל (ככל הנראה רב נטרונאי גאון) על המנהג הזה לא להתחתן בין פסח לשבועות.

לפני שנמשיך עם מה שהשיב הגאון, בואו נחשוב אנחנו. אין סיבה ידועה למנהג, אז בואו נחפש אפשרויות. באיזה מקרים לא עורכים חתונות ביהדות?

א. בשבת וביום כפור

ב. ביום טוב ובחול המועד

ג. במצב של עצבות או עגמת נפש: אבלות או אימת הדין

מה מתאים, מתוך זה, לתקופה שבין פסח לשבועות? האם כל התקופה שבת או יו"כ? לא! האם זה יום טוב או חול המועד? לא! האם יש אימת הדין? של מי? של מה? אז לא!

מה נותר? אבלות. אבל אבלות על מי?

ישנו מדרש בתלמוד המספר על אסון גדול ומקשר אותו לתקופה הזאת: מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא, בפרק אחד, בין פסח ועד עצרת (שבועות) (יבמות ס"ב ע"ב). הנה! זאת צריכה להיות הסיבה!

וזו בדיוק התשובה של רב נטרונאי גאון:

"…לא משום איסור הוא, אלא משום מנהג אבלות. שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת…". (תשובות הגאונים – שערי תשובה סימן רעח)

עם הזמן הופיעה עוד הגבלה: המנהג לא להסתפר, שמוזכרת כנראה לראשונה באיטליה במאה ה-13 בספר שבולי הלקט, סדר פסח רל"ה.

בימי הביניים התעצמה ההרגשה של אבלות בספירת העומר בגלל רדיפות וגזירות שמד נגד מספר קהילות אשכנז ושהתרחשו בין פסח לשבועות (חלק מפרעות מסעי הצלב, פרעות ת"ח ות"ט, בין היתר).

אבל, האם אבלות זאת באמת האפשרות היחידה שנותרה לנו למנהג? אמרנו שזה לא בגלל אימת הדין, אבל יש לא מעט מקורות שדווקא מציינים לכוון הזה.

יש משנה במסכת ראש השנה שאומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן… " (רה"ש א, ב). משנה אחרת אומרת, בשם רבי יוחנן הן נורי, שמפשט הרשעים בגיהינום מתרחש בין פסח לעצרת (עדויות ב, י). זאת אומרת שפסח, שבועות והימים שביניהם הם ימים של דין, של המתנה לגזר דין טוב, שלא נצא רשעים, שהקב"ה ייתן לנו שנה פורייה. אולי בגלל זה לא התחתנו, ולא בגלל אבלות?

אך הבה נמשיך בניתוח. אמרנו שזה לא יכול להיות בגלל יו"ט או חוה"מ. הרי ברור שאין שם לא זה ולא זה!… אין?

חג השבועות נקרא בפי חז"ל "עצרת", בהשוואה ל"עצרת" של סוכות (שהיא שמיני עצרת). בשני מדרשים, שבועות אפילו נקרא "עצרת של פסח" (שיר השירים רבה, פרשה ז, ב וגם פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כח)

כבר בימי הביניים הובא הרעיון שימי ספירת העומר הם מעין "חול המועד" ארוך בין פסח לעצרת שלו (שבועות). הרמב"ן אומר זאת (פירוש על ויקרא כ"ג, ל"ו, ד"ה "עצרת היא"), גם רבי בחיי בן אשר (בפירושו על ויקרא כ"ג, ט"ז) וכן רבי מנחם ריקאנטי (פירוש על ויקרא כ"ג, ל"ו)

בחול המועד אסור להתחתן ואסור להסתפר. יכול מאד להיות שהמנהגים שהזכרנו בתקופה של סיפרת העומר התפתחו כחיקוי לחומרות של חול המועד ולא כמנהגי אבלות!

בהיעדר סיבה מוצהרת למנהג "מוזר" כזה בתקופה שלא מצדיקה אותו, קפצה אולי האסוציאציה הראשונה של הגאון להסביר את זה וכך נקשר העניין לאבלות, אם כי שתי הסיבות האחרות להסבר (אימת הדין וחול המועד) לא פחות אפשרויות.

אם כי הכל נשאר בגדר השערה, כי המקור למנהג נעלם… אולי אחרי הדור הראשון.

האם מותר לנגן בכלי שיר בקבלת שבת החל בתקופת ספירת העומר?

Share This:

שאלה: האם מתאים לערוך קבלת שבת מוסיקאלית בתקופת ספירת העומר, שהיא תקופת אבלות?

תשובה: המנהג להימנע מלהתחתן בתקופה הזאת מוזכר לראשונה בתשובה המיוחסת לרב נטרונאי גאון (בבל, מאה 9) ומופיעה בהלכות פסוקות (מהדו' מיללער תרנ"ג), הלכות איסור והיתר סי' צ"ד וכן בשערי תשובה, סי' רע"ח. שם הוא מזכיר את המנהג, שכנראה היה ידוע בתקופתו, ומתרץ אותו באומרו שזהו מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת {שבועות} (עי' ביבמות ס"ב ע"ב). וזוהי לשונו:

"וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת, אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעין שלא משום איסור הוא, אלא משום מנהג אבלות. שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת (…) ולענין קדושין [אירוסין], מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה".

הרב דוד גולינקין כבר הראה שהסיבה שנותן רב נטרונאי גאון בעייתית ביותר ואיננה נראית כסיבה המקורית למנהג (ראה Responsa in a Moment, Vol II, The Institute of Applied Halakhah at the Schechter Institute of Jewish Studies, Jerusalem 2011, p.109 ).

עם הזמן הופיעה עוד הגבלה: המנהג לא להסתפר (מוזכרת כנראה לראשונה באיטליה במאה ה-13 בספר שבולי הלקט, סדר פסח רל"ה).

לאחר פרעות מסעי הצלב ועוד רדיפות וגזירות שמד מהן שסבלו מספר קהילות אשכנז בימי הביניים, כולל פרעות ת"ח-ת"ט, מאורעות שחלקן התרחשו בין פסח לשבועות, התפתחו מנהגי אבלות שנקשרו לתקופה של ספירת העומר (ראה David Golinkin, “Mourning between Pesah and Shavuot” in Responsa in a Moment, Vol II, The Institute of Applied Halakhah at the Schechter Institute of Jewish Studies, Jerusalem 2011, p.113  וגם דוד גולינקין, "כיצד נקיים את יום השואה?", עת לעשות ג', קיץ תשנ"א, עמ' 51-53).

יש הטוענים מה שעומד ביסוד המנהגים היא בעצם אימת הדין הקשורה לתקופה הזאת והמתבטאת במספר מקורות תנאיים:

א) משנה, ראש השנה א, ב: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (…) ובחג נידונין על המים".

ב) משנה, עדויות ב, י: "(…) משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש (…) רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת".

המקור הראשון משווה את התקופה לזאת שבין ראש השנה לסוכות: בין שני דינים, שתי החלטות של הקב"ה על המחייה, דברים הקשורים לעולם הזה.

המקור השני מדבר על הדין הקשור לעולם הבא, שגם הוא מתרחש בין פסח לעצרת לפי רבי יוחנן בן נורי.

אם נניח שהמנהג הנדון התפתח מהמקורות האלה, הרי לא מדובר באבלות, אלא באימת הדין או חרדת הדין שיכולה להיות גם בהולה בשמחה הקשורה לבטחון ולאמונה שהקב"ה יעזור וירחם. בדיוק כמו בתקופה של הימים הנוראים ובמיוחד חג הסוכות, עליו כתוב בתורה "ושמחת בחגך" וגם "והיית אך שמח"!

ישנה גם אפשרות נוספת להבין את יסודות המנהג הזה. חג השבועות נקרא בפי חז"ל "עצרת", בהשוואה לעצרת של סוכות (שמיני עצרת). חג השבועות נקרא "עצרת של פסח" בשני מדרשים קדומים:

1) שיר השירים רבה, פרשה ז,ב: "א"ר יהושע בן לוי ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח".

2)  פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כח – ביום השמיני עצרת: "את מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריך להיות רחוק חמשים יום".

כבר בימי הביניים הובא הרעיון שימי ספירת העומר הם מעין "חול המועד" ארוך בין פסח לעצרת שלו (שבועות).

כך כותב הרמב"ן (ספרד / א"י 1194-1270) בפירושו לפרשת אמור (ויקרא כ"ג, ל"ו, ד"ה "עצרת היא"):

"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג".

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, רבי בחיי בן אשר (ספרד 1255-1340) כתב על ויקרא כ"ג, ט"ז:

"בא ללמד כי הוא חג {שבועות} נגרר אחר מצות העומר, ומ"ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת".

גם באיטליה ובאותה תקופה ר' מנחם ריקאנטי (איטליה 1250-1310) הביע רעיון דומה בפירושו לויקרא כ"ג, ל"ו:

"נמצא יום ראשון של פסח ומנין מ"ט יום ושבעה שבועות ויום מתן תורה כיום ראשון של סוכות וימי חול המועד ושמיני עצרת".

אם ימי ספירת העומר הם מעין חול המועד, הרי חז"ל ראו בשבועות מעין "שמיני עצרת" של פסח, ניתן לשער שהמנהגים שהזכרנו התפתחו כהקבלה לחומרות של חול המועד דווקא ולא כמנהגי אבלות! הרי בחול המועד אין נושאים נשים ומותר לארס (שו"ע או"ח תקמ"ו, א'), אין מסתפרים או מתגלחים (שם תקל"א, ב') וכן אסור בעשיית מספר מלאכות (שם תק"ל). על המנהג לא לעשות מאלכה משקיעת החמה ועד הבוקר (שמוזכר בטור או"ח תצ"ג), מסביר הרב יעקב עמדין (היעב"ץ גרמניה 1697 – 1776) בפירושו על הטור "מור וקציעה", מדוע רק הנשים נוהגות זאת ולא הגברים. שם הוא מזכיר שהימים הללה הם דומים לחול המועד, רק שהגברים ממשיכים במלאכה כי זוהי תקופת החריש והקציר וקשה לשבות ממלאכה:

"עוד נראה לי, משום שימים הללו הם דוגמת חול המועד (כי חג השבועות הוא כמו שמיני עצרת דחג). אלא שחס הקדוש ברוך הוא שלא לאסור מלאכת האנשים בימים ההם, דזמן חרישה וקצירה היא. מכל מקום חשו חכמים לדבר, לאסור מלאכת הלילה, ושל נשים."

עם זאת, חשוב לציין שאין שום אזכור בתלמוד למנהג להימנע מלהתחתן או מלהסתפר בתקופה הזאת של ספירת העומר. ז"א שגם ההסבר של רב נטרונאי גאון (שעליו התבססו הרבה ראשונים ואחרונים) וגם ההסבר של אימת הדין (המופיע, למשל ,אצל שבולי הלקט סדר פסח רל"ה, צרור המור פרשת אמור, ספר אבודרהם תפלות הפסח ד"ה "והטעם שצוה"),וכן ההסבר של מנהגי חול המועד הן לא יותר מאשר השערות.

כמו כן, הרמב"ם איננו מזכיר כלל וכלל את כל המנהגים האלה והוא איננו אוסר או מגביל לא חתונה, לא תספורת ולא שום שמחה! נושאי הכלים הקדומים של הרמב"ם, כמו הראב"ד (שנוהג לבקר אותו מאד על כל "שינוי" בהלכה או במנהג מקובלים) או ההגהות מיימוניות (המציגות את מנהגי אשכנז של המאה ה-13), גם הם אינם מזכירים כלל וכלל את המנהגים להימנע משמחה, מחתונה או מתספורת בתקופה שבין פסח לשבועות.

הלכה למעשה: יסוד המנהג איננו בהכרח עניין אבלות ואפילו אם יטען הטוען שהמנהג התקבל לאורך דורות רבים, אין אבלות נוהגת בשבת וגם יש להפסיק מנהג אבלות להכנות שבת. בנוסף, המנהג המקורי היה קשור רק לחתונה (נוהגים לא לשאת אשה, אבל לארס מותר) ואיסור שמיעת או השמעת מוסיקה מאוחר בהרבה ומתנגש עם שמחת השבת.

יחד עם זאת, בכ"ז בניסן (י"ב לעומר) מציינים אנו את יום השואה והגבורה לזכר קרבנות השואה בשנות ת"ש-תש"ה וביום ד' באייר (י"ט לעומר) מציינים אנו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקרבנות פעולות האיבה (ויש פעמים שהציון מוקדם או נדחה ביום בגלל שבת, ואז יחול יום הזיכרון בג', או בה' באייר, י"ח או כ' לעומר). על כן, הימים הללו ימים של חשבון נפש, של זיכרון ושל צער ואינם מתאימים להתכנסויות חגיגיות במיוחד, גם אם בשבת האווירה חייבת להיות של שמחה.

לכן, מותר לנגן בכלי נגינה לקבלת השבת בתקופת ספירת העומר החל מיום כ"א בעומר כאשר ללא ספק אנחנו עוברים משואה לתקומה, עם חגיגות יום העצמאות וראשית צמיחת גאולתנו.

יוסף קליינר

ב' באייר תשע"ו

סימן וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם