סכסוך הוא דבר רגיל אצל בני האדם. לכל אדם נתנה הזכות להחזיק בדעה אישית והבדלי ההשקפה יכולים לגרום למחלוקת. מחלוקות יכולות להיות מקור להעשרה נפשית וגם לפיתוח האישיות והקשר הבין אישי. אבל פעמים והיא עלולה להידרדר לסכסוך ואף לתגרה.

אפשר, אם כן, להגדיר שלוש רמות: ויכוח (שיכול להיות מפרה ומעשיר), סכסוך (בו כל אחד מתבצר בעמדתו ומסרב לכבד את דעה האחרת) ותגרה (הסכסוך שהופך לאלים: לא רק שלא מכבדים את הדעה השונה, אלא שמנסים להשתיק אותה בהכנעה פיזית).

שתי הרמות הראשונות, ויכוח וסכסוך, מבוססות על אי הסכמה בדעות ועל כן הן מיוחדות לבני אדם. התגרה, לעומת זאת, מוסיפה את האלימות הוורבלית והפיזית, שהיא תגובה חייתית בה הדעה כבר לא חשובה, אלא רק הכח הפיזי להכניע את היריב.

כולנו עלולים להידרדר מוויכוח לאלימות, למרות שהיא רמה חייתית, ועלינו לעשות את כל המאמצים שבידינו להרחיק אפשרות הרסנית זו.

ומה לגבי סכסוך? האם אפשר למנוע אותו? לפעמים כן; ואם הצלחנו, מה טוב. אך לרוב קל מאד להיקבע בעמדתנו ולא לתת מקום לדעה של הזולת. הקיבעון הזה הוא הסיבה למעבר מוויכוח לסכסוך. אז לא תמיד ניתן למנוע סכסוך. אם כן, יותר מלשאול איך למנוע סכסוך, מוטב ומועיל ללמוד איך להתנהל בתוך סכסוך כדי לא להגיע לתגרה (לאלימות) וכן איך לצאת מהסכסוך לאחר שנקלענו אליו.

ההתנהלות הבונה בתוך סכסוך תלויה אך ורק ביכולת שלנו לכבד את הזולת. כבוד לזולת פירושו להעניק לשני משמעות, קיום, משקל (כבוד=כובד). לא בהכרח עלי להסכים עם דעתו, אבל כן להעניק לו ישות וקיום. כך שתי הדעות, שלו ושלי, מתקיימות.

זוהי עמדה שחייבת להיות קיימת בשני הצדדים של הסכסוך. כל אחד חייב לדעת ולקבל שהאדם השני שווה בדעותיו ובעמדותיו לראשון, גם אם שניהם לא יכולים להסכים. אם אחד מחשיב את השני כזוטר, מאוס, זניח, מוקצה, פסול, שפל… הכבוד נעלם ואין ניהול מועיל ובונה של הסכסוך. לחלופין, אם אחד מחשיב את עצמו כמנצח, נעלה, גיבור, מקובל, נשגב לגבי השני… גם כאן הכבוד לזולת נעלם. יתרה מזו, אם אחד מקבל את השני מתוך רחמנות, חסד, חמלה, יש בזה מידה של יוהרה ופטרונות ואין כבוד, הרי האחד נתפס כנזקק, כחסר, והשני כשלם ומשפיע.

לפעמים שמירת הכבוד ההדדי דורשת היפרדות. וגם זה פתרון. גם זה הענקת כבוד: שנינו יודעים את המגבלות שלנו, שנינו מודים בקושי בלהיות ביחד. ודווקא כדי לשמור על האחווה, על האהבה ועל הכבוד שרוכשים אחד לשני, אין לאלץ את הצדדים לדור בכפיפה אחת.

הקשר בין אברהם ולוט היה כזה. קשה להם ביחד; רק ההכנעה של אחד מהם (ז"א, ביטולו) היה מאפשר חיים משותפים. בחכמה רבה אברהם מכריז: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ… הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (ברא' י"ג, ח'-ט').

המלבי"ם בפירושו על הפסוקים האלה, מסביר כי המריבה נגרמה דווקא מפני שהם אנשים אחים. הרב שמשון רפאל הירש מחדד ואומר שלא כתוב "בינינו", אלא "ביני ובינך". אני מבין מזה שאברהם מעניק ללוט את אותו המשקל שהוא מעניק לעצמו: הוא לא אומר "אל תריב איתי", כאילו שמוקד הסכסוך הוא רק לוט, וגם לא "בינינו" כדי לטשטש את ההבדלים. ביני, עם הדעה שלי והקיום שלי, ובינך, עם הדעה שלך והקיום שלך. העמדות כה מנוגדות שאם נמשיך ביחד לא נכבד אחד את השני, אך ננסה להכניע את הזולת ולבטל את מעמדו.

האם פרידה זו פירושה ניתוק הקשרים? לא! וההוכחה באה כמה פסוקים קדימה, כאשר אברהם מחלץ את לוט מהשבי בו הוא נפל. כפי שרש"י מסביר: "אם השמאל ואימנה: בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר".

התווכחנו, התבצרנו בעמדותינו, הגענו לסכסוך, לא הצלחנו לצאת ממנו, אבל נשמור לעד על הכבוד של השני.  לכן, היפרד נא מעלי כדי שנמשיך להיות אנשים אחים.

מי הייתה אשת נח? התורה איננה קוראת לה בשם והיא אחת מהגיבורות השקטות שבפרשה, יחד עם נשי ילדיה.

בתורה מישהו נקרא בשם רק אם יש לו תפקיד משמעותי כלשהו, היה זה במהלך הסיפור הזה, או בהמשך התורה. האחרים, שאין להם תפקיד מרכזי, או שהתורה לא מלמד לקח כלשהו עליהם, נשארים בעילום שם. כך קרה עם הבנים והבנות המרובים שהביאו לעולם כל הדורות ההם: "ויולד בנים ובנות" הוא המשפט הכללי בו התורה מסכמת תולדות ארוכות בתחילת ספר בראשית. בנים ובנות בלי שם, כי תולדותיהם וסיפוריהם, גם אם חשובים, לא משמעותיים למסר שהתורה רוצה ללמד.

גם אצל יעקב אבינו נאמר שהיו לו עוד בנות, מעבר לדינה, אך נותרו ללא שמות: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" (ברא' ל"ז, ל"ה) – יש האומרים שהבנות המוזכרות כאן הן כלותיו, ויש האומרים בנותיו ממש.

ברוב המקרים עלומי השם נותרים כאלה: עלומי שם. אבל בקשר לדמויות מסוימות, קורה וחז"ל מחליטים למלא את החסר. כך, למשל, עם עבד אברהם ההולך לחפש אשה ליצחק: התורה רק אומרת שהוא "עבד אברהם", אבל לא מעט מדרשים בתלמוד והלאה מקשרים בינו לבין אליעזר מדמשק, בן משק בית אברהם. עוד דוגמא היא בת פרעה, המזוהה במדרשים רבים עם "בתיה בת פרעה", אשתו של מרד (דברי הימים א' ד', י"ח).

בשני המקרים האלה המניע של המדרשים מובן: הדמויות מלאו תפקיד מרכזי מאד בתולדות העם, אבל התורה איננה מגלה את שמותיהם.

מקרה זיהוי אחד, אמנם, מפתיע מאד: אשת נח. היא אלמונית בתורה ולא שחקה תפקיד משמעותי (חשוב כן, אבל לא משמעותי). לא היה הכרחי לזהות אותה, אבל חז"ל מצאו לנכון לקשר בינה לבין דמות אחרת: נעמה, אחות תובל קין. "אמר רבי אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח היתה… ורבנן אמרי [אמרו] נעמה אחרת היתה" (בראשית רבה, פרשת בראשית כ"ג, ג').

נעמה הייתה בתו של למך, צאצא של קין. מדוע רבי אבא בר כהנא חושב שזרעו של קין היה צריך לשרוד את המבול? הרי אין דבר המחייב בתורה ייחוס שכזה: אשתו של נח היא נעמה בת למך, מזרע קין? זאת אומרת שכל האנושות התפתחה לא רק משת, בנו השלישי של אדם ומאבות נח, אלא גם מקין! ונחשוב שהיה כל כך קל להמשיך את פשוטו של מקרא ולהשאיר את אשת נח עילום שם. מדעו לסבך את הסיפור? מדוע לעגן את האנושות בזרעו של קין הרשע?

ואולי זה הרמז שמסתתר כאן: קין לא היה רשע. הוא חטא, כן. חטא חמור, כן. אבל יכול להיות שאחרי חטאו חזר בתשובה, ניסה לתקן מה שניתן לתקן, ניסה לבנות במקום להנציח הרס? אין לשכוח את השיקום שניסה לעשות קין: אלהים מגרש אותו למקום שאמורים רק לנדד בו: "נע ונד תהיה בארץ… וישב בארץ נד" (ברא' ד' י"ב-ט"ז). ושם, בארץ הנדודים, קין בונה עיר, משתקע ובונה במקום שלכאורה אי אפשר היה (שם פסוק י"ז). לא רק שהוא בונה, אלא שקורה לעיר חנוך, כשם בנו, שם המדבר על בסוס, על ייסוד, על קדמה ועל הוראה הלאה.

קין איננו מנציח את האבדן: אף על פי שעשה מעשה נוראי, הרג את אחיו, הוא משתקם ומשקם. קין איננו חוזר על מעשיו; כנגד הרס הוא וצאצאיו מציעים בנייה, שיקום והמשך. הרי בני נינו, יבל, יובל ותובל קין, בוני הציביליזציה היו: מוסיקה, מגורי קבע, מקנה, נפחות, חקלאות. גם הם מתקנים מה שאביהם למך עשה: למך הרג והתפאר במעשיו ואילו בניו מגיבים בבנייה ובקדמה.

ונעמה? היא רק נזכרת כאחות תובל קין. ואם היא נזכרת בשם, הוי אומר שמעשיה משמעותיים… אבל הם לא מוזכרים!

אולי הקשר בינה לבין אשת נח בא ללמד אותנו את תפקידה המכריע בהמשך הבנייה למרות האבדן: היא זאת שהתאמצה, יחד עם נח, להמשיך את החיים למרות המבול ולמרות ההשחתה של בני האדם. היא זאת שמעמידה, בשקט, בשקט, את התקווה של בנייה למרות הרוע, האכזריות והדרכים המושחתות של בני אדם אחרים. היא זאת שלא נכנעת לנטייה האובדנית ונאבקת ביצר הרע כדי להביא אור במקום של חושך. היא מסמלת, כצאצא של קין, את הכח החיובי שיש באדם לחזור בתשובה, לתקן את המעוות, להיאבק נגד נטיותיו ההרסניות ולהשתקם.

ולמה נקראת נעמה? המדרש ממשיך: "שמעשיה נעימים"

הסיפורים בשתי הפרשות הראשונות של התורה, בראשית ונח, מציגים בפנינו אחת מבעיות היסוד של ההתנהגות והרגש האנושיים: היחס לאחריות. אני מדבר על בעיה מאחר וזהו קשר בו לא מעט עליות, ירידות וכישלונות.

בני האדם סובלים הן מאחריות לקויה, הן מאחריות יתרה. לפעמים אנחנו מנסים להתנער מחובותינו או מלקבל על עצמנו את השלכות מעשינו. פעמים אחרות אנחנו מגזימים בלהציב גזירות על עצמינו או על אחרים ופועלים בקנאות לא מרוסנת.

נכון, אנחנו גם מפעילים אחריות מתאימה, בונה, חיובית. אך במישורים רבים ופעמים רבות כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נוקטים בקיצוניות של האחריות היתרה או הלקויה.

אלהים חנן את האדם ביכולת להבחין בין ערכים, לאמוד סיבות ותוצאות וכן ליצור מערכת מוסרית. היכולת הזאת היא חרב פיפיות: מחד גיסא אנחנו עלולים להרגיש נלכדים בתוך הערכים ולנסות לברוח לחלוטין מהם בכך שמסירים מעלינו כל אחריות. מאידך גיסא אנחנו עלולים להיות נשלטים על ידי הפחד מטעות, הפחד מחטא, הפחד מלא לדעת איך להבחין וכך להפוך לשבוים של ההתנהגות הערכית שלנו.

פרשת בראשית מציגה דוגמאות של כישלון האדם במימוש האחריות. עיון בטקסט כמוהו כקריאה לנו להתגבר על הכשלים הללו כדי לנסות ללמוד, פעם אחר פעם, האומנות העדינה של החיים מתוך אחריות.

סיפור הפרי האסור, עת הדעת טוב ורע, הוא דוגמא ברורה של הכישלון הנובע מאחריות לקויה ואחריות יתרה. שתי העמדות מביאות להשלכות הרסניות.

אלהים אוסר על האדם לאכול מפרי עת הדעת טוב ורע: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ברא' ב', י"ז). האיסור נאמר לפני שאלהים יחלק את האדם לשתי יחידות: הזכר והנקבה. מכאן שהאיסור מחייב גם את האיש וגם את האשה.

הנחש שואל את האשה שאלה ערמומית: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן?" (שם, ג', א')

תשובה אחראית הייתה יכולה להיות: "הוא רק אסר עלינו לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע". אך האשה, מתוך אחריות יתרה, מוסיפה גזירה ומכריזה: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" (שם, ג', ג'). בתוספת הזאת היא הרחיקה את הדבר האסור… והפך אותו לעוד יותר מפתה. לעבור על הגזירה העצמית הזאת לא יביא לשום עונש, אך יגרום לשינוי תפיסתי של הדבר האסור באמת. מעתה ההיגיון יהיה: "לא קרה לי כלום כשנגעתי בעץ (כעבירה על הגזירה העצמית), על כן שום דבר לא יקרה אם אוכל מפריו (כעבירה על האיסור המקורי).

ההגזמה בהגבלות, גם אם היא נובעת מהרצון להישמר מפני העבירה, מחוללת רוויה ואף ביטול האיסור המקורי, תוך כדי חילול הערך שעליו ניסינו דווקא לשמור.

רש"י אומר על הגזירה של חוה: "הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל', ו') אל תוסף על דבריו" (רש"י ברא' ג', ג')

גם בתלמוד מופיע הפסוק הזה כדוגמא ברורה לתוספת שגורמת לגריעה: "אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר 'אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו' " (סנהדרין כ"ט ע"א).

והנה אלהים שואל את האיש: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (ברא' ג', י"א). אלהים הוא כל יודע, מדוע יש לו לשאול? הוא כבר יודע מה היה! אך אלהים איננו שואל כדי לדעת, אלא כדי לעודד את אדם לפתח את אחריותו. וכאן אנחנו עדים לכישלון מתוך אחריות לקויה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל!" (שם ג', י"ב). "לא אני הייתי!", אומר האיש, "אלא אתה, אלהים! אתה והאשה!". האיש מבליט רק חלק מהמציאות כדי להתנער מכל אחריות.

מה היה קורה אילו האשה לא הייתה מגיבה באחריות יתרה?

מה היה קורה אילו האיש לא היה מגיב באחריות לקויה?

אין טעם לנחש מה היה קורה אילו… התורה מאתגרת אותנו, בני האדם הקרואים אותה, ללכת בדרך בה לאדם הראשון (לאיש ולאשה) לא היה אומץ לצעוד.

עלינו להגיב בכל מעשינו באחריות אחראית.