כשמשה רבינו מודיע לעם ישראל את מצוות הקב"ה לבנות את המשכן, מה לעשות ואיך לעשות, התורה חוזרת על אותם הנתונים עליהם היא כבר דברה עשרה פרקים קודם לכן. אכן, נדמה שפרשת ויקהל מעתיקה באופן די שגרתי את פרשת תרומה.

אולם ישנו הבדל קטן, ישנו משפט קצר שמשה רבינו לא מסר לעם:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה,ח)

איך ייתכן שנתון כה חשוב, שהנו הסיבה והייעוד של בניית המשכן, נעלם מהזיכרון של משה?

ואולי הוא לא שכח.

ואולי משה רבינו מסר לנו את הפירוש של משמעות הבנייה הזאת.

בא וראה. הקב"ה אמר למשה, בטרם נתן לו את רשימת מעשה הבנייה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ואילו משה רבינו מצדו, אומר לעם, כמאמר מוקדם למעשה הבנייה: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קדש" (שמ' לה,ב).

הבה נשים לב: משה אינו אומר "והיום השביעי יהיה קדוש", אלא "וביום השביעי (בעצם היום הזה) יהיה לכם קודש (יהיה בו משהו שהוא קודש)"

זהו המקדש שעלינו לבנות כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו. זהו המשכן האמיתי, המקום הקדוש האמיתי. איננו מקום פיזי, כי אם מעין אי בזמן: השבת. זהו אי בזמן שאפשר לנו לבנות רק ברוחנו, רק עם נפשנו. זהו מקום רוחני הנוצר בשומנו בין סוגריים את השבוע, שבוע המלא בריצות, בדאגות, בתשוקות. וכך אנחנו מאפשרים יצירת ממד שונה המגלה בפנינו את הקודש שבו.

משה מלמד אותנו שהמצווה: "ועשו לי מקדש", פירושה "וביום השביעי יהיה לכם קודש" וכך מתאפשר "ושכנתי בתוכם". עלינו לבנות את הקודש הזה כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו.

הבה נהיה בוני הקודש המצטיינים בקודש.