ארכיון חודשי: פברואר 2015

פרשת תרומה

Share This:

 בפרשת "תרומה" התורה מעמידה אותנו מול אתגר רוחני והגותי קשה: האנשת הקב"ה. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בתוך הטקסט שהקושי הזה מופיע. בספר בראשית מדובר על "צלם ודמות" אלוהים, הוא "נראה" אל אבותינו כמה וכמה פעמים, תחת "רגליו" שבעים הזקנים ראו כמעשה לבנת הספיר ועוד רבות הדוגמאות.

אבל בתחילת פרשת "תרומה" ישנו ציווי לבנות לו מקדש והוא ישכון בתוכנו. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח). כאילו שהוא יגור, שהוא יהיה ממוקם כביכול בקרב בני ישראל כאדם השוכן בקרב עמו.

הדבר לא היה קשה אילו לא היינו מוצאים בתורה את שלילת ההאנשה והגשמיות של הקב"ה. "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב), "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם, טו).

ובהמשך המסורת והלימוד, דרך שלמה והנביאים, שלילת האנשת של אלוהים ממשיכה להתחזק: שלמה מכריז בתפילתו בעת חנוכת בית המקדש אשר בנה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח, כז). וישעיה שואל אולי בלעג, אולי בתמיהה: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (ישעיה סו, א).

לא מעט מהפרשנים וההוגים היהודים ניסו להסביר את המלים "וכשנתי בתוכם" בהתרחק מכל מחשבה של גשמיות או האנשה. המהר"ם אלשיך פותח את פירושו על הפסוק באמרו: "הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה! כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם?" רבינו בחיי ובעל הטורים העדיפו לקרוא את המילה "ושכנתי" בדרך אחרת, כך שלא מדובר על הקב"ה, כי אם על בית המקדש עצמו: "עשו לי מקדש ושכן ת"י", ז"א תבנו את המקדש שיתקיים, שישכון ת"י שנים עד לחורבן (הראשון).

הרמב"ם מסביר בחלק הראשון במורה הנבוכים, שהפועל "לשכון", כאשר הוא קשור לקב"ה, איננו כי אם מליצה, מטפורה: "ידוע כי עניין זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד(…) והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחד. (…) ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו" (מורה נבוכים חלק א, פרק כה).

מדוע כל הפלפול המחשבתי הזה? אם עלינו להבין מהתורה שלקב"ה אין צורה, דמות, חלק גוף, איננו שוכן, איננו נח… למה יש בה כל כך הרבה דוגמאות של האנשה?

ולחילופין, אם בתורה הקב"ה מוצג בפנינו בתכונות אנושיות (יש לו יד, אצבע, רגלים, הוא כועס, הוא אוהב, הוא קנאי, הוא מרחם, הוא נראה ומשמיע קול), מדוע עלינו להבין שהוא מופשט?

אם כן, התורה לא רק מדברת בלשון בני אדם, אלא גם מדברת ברגשות בני האדם, בספקותיהם ובתמיהותיהם. אלוהים הוא מופשט, אבל אנחנו לא יכולים לתפוס אותו כזה. אנחנו זקוקים לתרגום גשמי כדי להבינו בשכל וברגש. אך אל לנו להתפתות להפוך אותו חלילה לבן אדם, לפיזי, לגוף. אל לנו להתבלבל בין הצורך שלנו לתרגם במושגים אנושיים את מהותו של אלוהים, לבין מהותו האמיתית, שהיא מחוץ לכל השגה שכלית או רגשית אנושית.

לכן התורה מביעה את שני המישורים גם יחד: את האלוהים המופשט ואת התרגום הגשמי.

כך היא מציגה בפנינו את המתח הנפשי הקיים בתוכנו בין הרצון והצורך לתפוס את הקב"ה בחושים הפיזיים והדרישה שלו מאתנו לא להתפתות להאמין שאכן הוא פיזי, חס וחלילה. המתח בין "ושכנתי בתוכם" ו"אי זה בית אשר תבנו לי", כי "לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה'".

אני, אזרח, רוצה לראות

Share This:

‮כשיש קמפיין בחירות אני רוצה לשמוע מה כל מפלגה מציעה, אני רוצה לשמוע מה כל מפלגה מוכנה לעשות, מסוגלת לעשות, רוצה לעשות, יכולה לעשות. אני רוצה לשמוע את המנהיג שיש בכל מפלגה ולא את הקול המזלזל באחרים.‮

‮אבל את זה אני לא שומע במערכת הקמפיינים, במערכת הבחירות שלנו עכשיו. למעשה זה משהו שחוזר על עצמו כבר הרבה קמפיינים. אנחנו רק שומעים מה שאין למפלגה השניה. לא מה שהמפלגה הזו או האחרת באמת מציעות. מעטות הן אלה שאומרות זה מה שאנחנו נעשה. ישנן, אבל מעטות. לרוב זה "אל תצביעו לשני כי הוא אסון".

‮ הקמפיין האחרון שמשיקה עכשיו רשימת "המחנה הציוני" הולכת בדיוק לפי הדגם הזה: פראייר, רק פראייר מי שמצביע ביבי. והוא קמפיין שמזלזל לא רק בביבי. מזלזל בציבור עצמו. מזלזל ביכולת החשיבה של הציבור, ביכולת הבחירה של הציבור, בהבנה של הציבור, ובעיקר מזלזלת באלה שכן יצביעו ביבי. מה שרשימת "המחנה הציוני" אומרת זה "מי שחושב אחרת, מי שלא חושב כמוני, לא שווה, הוא פראייר".

‮מנהיג צריך להוביל, מנהיג צריך להראות, מנהיג צריך להיות מורה דרך, מנהיג צריך להציע, מנהיג צריך לעשות, מנהיג צריך לבנות. אבל אם כל הקמפיין מתבסס למעשה על הכפשת השני, על "רק לא ההוא" (במקרה זה,  ביבי), על "אל תצביעו לו" (ואז נשארים רק אנחנו), על "זה מה יש", אז מנהיג כזה, מנהיגים כאלה, מפלגה כזאת, הם לא משהו שאני רוצה לראות בשלטון.
‮הם לא מי שאני רוצה שיובילו אותי בארבע השנים הבאות. מישהו שלא מראה לי, שלא מציג בפניי, מה שהוא באמת יכול לעשות. למה שאבחר בו?

‮אני לא יודע עדיין במי אבחר: קשה מאוד לבחור כי למעשה רוב המסרים של כמעט כל המפלגות הם מסרים שליליים. אבל המקרה של רשימת "המחנה הציוני" הוא באמת מקרה של ריקנות מוחלטת. של: אין לנו מה להציע חוץ מזה ש"אל תצביעו בעד ביבי".

‮אז נניח שיצליחו בקמפיין. נניח שביבי לא יהיה בשלטון והם כן. אז מה יעשו? קיום הבטחת הבחירות שלהם היא להדיח את ביבי. אוקיי. הדיחו. ואז מה?

‮אני רוצה מפלגה שמובילה. אני רוצה מנהיג שיוביל. אני רוצה קמפיין שיגיד מה כן יעשו ולא שמזלזל ביריב. ובעיקר קמפיין שלא מזלזל בציבור הבוחרים.

‮אנחנו המונהגים לא טמבלים. קצת כבוד לנו. לא קצת, הרבה כבוד לנו. זה בשבילנו שאתם שם. גם מפני שאנחנו בחרנו בכם. מנהיגים שלנו. מי שלא יהיה.

‮אתם שם בשבילנו. אנחנו בחרנו אתכם כדי שתנהיגו אותנו ולא כדי שתשחקו משחקים קטנוניים.
‮אז אנא מכם, בנו לכם מצע, בנו לכם אידיאולגיה, בנו לכם הצעה מעשית של מה שתעשו והציגו לנו את כל זה במקום לבזות את הציבור, במקום לבזות את אזרחי ישראל באמירות זולות, לא מחושבות, חסרות טעם ושמלמדות עד כמה שאתם לא מנהיגים ועד כמה שאתם לא ראויים להיות בכנסת או להיות בממשלה.

פרשת יתרו

Share This:

עשרת הדברות. לא עשר המצוות. דברות… דברים.

רגילים אנחנו לחשוב שבהתגלות בהר סיני מסר הקב"ה לבני ישראל מצוות לקיים.

אבל התורה מדברת על "דברים": "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ, א). ולמען הסר כל ספק, בפרשת כי תשא, מספר פרקים מאוחר יותר, התורה אומרת שמה שכתוב על לוחות הברית הם אכן עשרה דברים ולא עשר מצוות: "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות לד, כח).

מדוע דבר יסודי וחשוב כל כך איננו בא בצורת מצווה? אדרבא, בתודעה שלנו המשפטים הללו נחשבים למצוות.

אבל הם לא. מדוע?

הייתכן ש"לא תרצח", "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך", "לא תחמוד…" וכל יתר המפשטים האלה אינם מצוות?

לא כאן. לא במפגש ההתגלות. לא בקשר הראשוני של הקב"ה עם העם.

המצוות הקשורות לכל הנושאים האלה מופיעות במקומות אחרים בתורה, אבל לא ברשימה של עשרת דברות היסוד.

המצווה, חשובה ככל שהיא, איננה מעוררת בהכרח אחריות באדם. היא חוק חזק מאד. עלינו לקיים אותו מבלי להפעיל שיקול דעת. תוכן המצווה חשוב, אך לא הוא הקובע האם לקיים אותה או לא. יש במצווה מידה מסוימת של תגובה מכאנית.

כמובן שיש באדם חופש בחירה: הוא יכול להחליט לא לקיים את המצווה. אבל אי הקיום הזה הנו מעין מרד או התנגדות לרצון הַמְּצַוֶּוה. כי במצווה יש קשר של מרות: אחד שאומר מה לעשות והשני שמציית או מורד.

לעומת זאת, בדברים, במשפטים, יש מעין עצה, משאלה, הזמנה. הם קוראים לאדם להפעיל את אחריותו, את שיקול דעתו, את המחשבה ואת הרצון בקשר לתוכן של הדבר.

בעשרת הדברות לא מדובר על האיסור לרצוח או לגנוב. זוהי הזמנה להבין עמוק בנפש מדוע ולמה הרצח וגנבה הם לא טובים. זוהי הזמנה להפוך את העקרונות האלה לחלק בלתי נפרד מהנפש: שלא יהיה מצב שהאדם חלילה יגיד "אילו לא היה אסור, הייתי רוצח".

זהו רובד רוחני עמוק יותר, שדורש מאיתנו התחייבות ומעורבות נפשית.

לכן הם נקראים "דברי הברית": כי בברית יש שניים שעומדים באותו מעמד. הקדוש ברוך הוא כביכול אומר: "אתם שותפים שלי ואני מציע לכם לקבל את הנחות היסוד האלה, כי באלה תבנו נפש בריאה בתוך אדם חיובי".

המצוות עוד תבואנה, כן. אבל אל לנו להפוך למכונות המצייתות לשם קיום המצווה, אלא לבני אדם המבינים את העומק ואת החכמה שבמצוות התורה.