ארכיון חודשי: יולי 2015

פרשות מטות-מסעי

Share This:

שתי הפרשות האלה סוגרות את תקופת המדבר. ההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ המובטחת, סגירת עניינים תלויים מהשהייה במדבר, הפעולות המדיניות האחרונות של משה – אלה הדברים המרכיבים את האווירה הכללית של הפרשות האחרונות בספר במדבר.

כאן מגיע לסיומו, בעצם, תהליך יציאת מצריים. היציאה הרי לא הייתה רק הרגע של עזיבת אדמת מצריים, אלא כל פרק הזמן בו בני ישראל עוד לא נכנסו לארץ כנען, בו הם שהו "בהמתנה", ב"היכון", בו הם היו בפרוזדור הממושך של המדבר. לא מדובר בתחום פיזי, אלא בתחום נפשי. היציאה היא בתחום הנפשי; פיזית הם כבר לא היו שם, אך כל עוד המדבר סימל עבורם את הזרוע הארוכה של מצרים, את ההשתייכות למציאות הישנה של דיכוי, ניצול, תלות, עבדות, עבודת אלילים, אי-צדק חברתי; כל עוד המרחב ההוא קשר אותם למצרים, הם היו עדיין ביציאה. רק עכשיו, כעבור ארבעים שנה של אתגרים ושל שינויים דרסטיים, הם מוכנים להפסיק לצאת, כדי להיכנס לארץ המובטחת ולהתחיל חברה חדשה.

כחלק מתהליך הסגירה התורה מסכמת ברשימה את המקומות בהם בני ישראל תעו במדבר. אך הפסוק הפותח את הרשימה מוזר בניסוחו, ואולי בגלל זה, מלא במשמעות:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר ל"ג, ב)

מוצאים למסעים… מובן. אבל מסעים למוצאים??? מדוע יש חזרה על העניין? ומדוע סדר המושגים הפוך? היינו מצפים שיהיה כתוב "מסעיהם לחניותיהם" או משהו שיתכוון ליעד; אבל מסע למוצא? התורה אומרת לנו שהם נסעו אל מקום, שממנו ייצאו למסע אל מקום שממנו ייצאו למסע אל מקום שממנו ייצאו… וכן הלאה!

למעשה, זה מה שקרה לבני ישראל. הם לא נסעו למקומות ההם כדי להשתקע, אלא כחלק מתהליך היציאה ממצריים. כל המקומות היו "יציאה" ולא "מטרה".

המסע הוא העיקר, כי במהלכו אנחנו לומדים, משתנים, גדלים. מטרת המסע, אומרת התורה, היא נקודה ממנה נוכל להמשיך ולא להיעצר ולהיקבע. בקשר לפסוק שלנו אומר רבי יהודה אריה ליב אלתר, הרבי מגור במחצית השנייה של המאה ה-19: "כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדרגה אל מדרגה אחרת" (שפת אמת במדבר, פרשת מסעי [תרמ"ה])

הדוגל בעצירה ובקיבעון, כמוהו כמי שלא מוכן לצאת לגמרי ממצריים ומעדיף להישאר במדבר, גם אם עושה זאת באמתלה ששם הוא קרוב יותר להר סיני.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" וכך יהיו מסעיו למוצאיו, כדי שמוצאיו יאפשרו לו להמשיך במסעיו.

פרשות אקטואליה או אקטואליה בפרשות – 1

Share This:

קללה, לגיטימציה ודה-לגיטימציה

בספר במדבר, פרקים כ"ב, ב' עד כ"ה, ט' (פרשת "בלק") כתוב על מצב שנושק למציאות שלנו היום באופן מחריד, הייתי אומר.

לא. אינני מדבר על האתון המדברת. חמורים שפותחים את הפה יש בכל דור ודור, ללא ספק.

הנה יש עם שמצליח כנגד כל הסיכויים. הוא משתחרר משעבוד מעצמה ענקית וחזקה. היא יוצאת נגדו למלחמה, אך איננה מסוגלת להכניע אותו. הוא שורד מגפות ואסונות טבע בלב המדבר. הוא מתארגן חברתית ומשפטית מהר מאד, למרות היותו לקט של בני אדם שעד לפני מספר עשורים לא היו אלא שרידי אנוש חסרי תקווה ואופק. הוא גם מתארגן צבאית וכשתוקפים אותו, יודע להתגונן, להגיב ולהכניע את אויביו. הנה עם שלמרות המחלוקות הפנימיות הקשות, ממשיך להתקיים ולהתקדם.

עם שמצליח כנגד כל הסיכויים.

אז בא בלק, שמפחד מההצלחה הזאת. אולי מרגיש מאוים בגללה? אולי מרגיש נחות מולה? אולי הצלחת העם ההוא מבליט בעקיפין את נקודות התורפה של ממלכתו? אולי יש קנאה, אולי יש עצלנות (שמא ההצלחה הזאת תדרבן את כוחות הגדילה והקדמה בעם שלו, מה ישנה את הסטאטוס קוו שממנו הוא נהנה)? אולי… לא חשוב. העניין הוא שבלק רוצה לעצור את ישראל, לחסל אותו, לסלק את הדבר הזה המפריע כל כך.

מה מפריע ? הוא ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי". הוא לא כל כך מתעניין בכל מה שהאמורי עשה לישראל: ישראל בקשה לעבור כדי להגיע לארץ המובטחת: "לא נטה בשדה ובכרם", הם הבטיחו. "לא נשתה מי באר", הם התחייבו. "בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך". זאת אומרת: לא ניכנס בכם ולא ניקח כלום מהאוצרות שלכם. רק מעבר. זה כל מה שמבקשים. אבל האמורי יצא נגד ישראל למלחמה… וישראל ניצח! (במד' כ"א, כ"ב-כ"ד).

מה עשה האמורי לישראל? לא חשוב, זה זוטות, העובדות לא חשובות. העם הזה, זה שמתקדם נגד כל הסיכויים, אין לו זכות להתגונן מפני התקיפה של האמורי. אם הוא עושה זאת, אז הוא הופך למוסכן.

אז בלק ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" והחליט לפעול. אך מלחמה, ככל הנראה, לא תצליח. הוא מזמין את בלעם בן בעור כדי שיקלל אותו. הוא אומר לו: "ארה לי את העם הזה" וגם "קבה לי את העם הזה".

קללה. זאת אומרת, לפרסם מלים המורידות את הערך, את הכבוד, את המהות של העם הזה בעיני אחרים. לקלל, לאור (ארור), לקוב: זה לא רק לאחל למישהו משהו רע. בעברית, כל המלים האלה מורות על רקון מתוכן, על הוזלה והורדה בערך. מדובר בלהקל במהות של הזולת, בלהפוך אותו לבלתי משמעותי, לחלול שדרכו עובר האור, לבלתי נתפש, בלְנַקֵּב את המהות וליצור חור במקום שהייתה יֵשׁוּת. מה שבלק מבקש מבלעם הוא מסע פרסום שיבטל בעיני העמים האחרים את הישות, את הממשות ואת זכות הקיום של עם ישראל, של העם הזה המצליח כנגד כל הסיכויים, כנגד כל התחזיות.

היום, קוראים לזה דה-לגיטימציה.

בלק מבקש מבלעם מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל. ולא חשוב כמה פעמים אומר לו בלעם שאי אפשר לעשות זאת, שֶׁעֶרְכּוֹ של העם הזה שריר וקיים, שהוא ימשיך להצליח, כי "הדבר אשר ישים אלהים בפי, אתו אדבר", כי "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל?" וכי "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"!

בלק ממשיך בשלו, כי העובדות לא חשובות. הקללה, המְאֵרָה, הדה-לגיטימציה צריכה להימשך!

אך זה לא יועיל, מפני ש"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".

רק דבר אחד משפיע על ישראל לרעה: כאשר העם עצמו מתחיל להאמין למלות הדה-לגיטימציה, כאשר הוא עצמו מוריד את ערכו ומאמין שאין בו מהות, כדאיות, זכות, משמעות. כאשר העם עצמו נכנע למסע הדה-לגיטימציה של בלעם, אז האסונות נופלים עליו: פריצת כל גדר מצד אחד, קנאות עיוורת מצד שני, הרס מכאן, הרס משם. הערכים הנשגבים הפנימיים נדחקים לפינה לטובת ערכים פסוודו-עילאיים, שלמעשה תומכים בדה-לגיטימציה, במְאֵרָה, בריקון המהות והישות של העם הזה.

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". (דברים ל, י"ט)