ארכיון חודשי: נובמבר 2016

פרשת לך לך "ואברכך": ההשגחה והאמונה – סיפור בהמשכים

Share This:

lejlejaהקשר בין האדם והקב"ה נע ומתנדנד סביב הציר אשר בקצה האחד ההשגחה של אלהים עלינו ובקצהו השני, האמונה שלנו באלהים. אמונה פירוש ביטחון. לאורך הדורות, חוסר האמונה, אפילו רגעי, חולשה בלבטוח בעיניים עצומות בקב"ה, נתפסו כמגרעת רוחנית: "קטן אמונה" הוא ביטוי שמכתים את נושאו בתכונה נפשית שלילית.

אך במציאות האנושית היומיומית, אין אנו מצליחים להאמין כל הזמן באותה עצמה. קשה לנו לחוות בכל פעם את ההשגחה האלהית… ויש גם פעמים שהיא כלל לא פועלת. לפחות, לא כפי שאנחנו מצפים שהיא תפעל. אז האמונה שלנו מזדעזעת. אז האמונה שלנו מתערערת. ואנחנו שואלים את עצמנו: האם הפסקתי להאמין? האם אני יכול להאמין?

אנחנו נוטים להבין את האמונה באלהים כמושג הדורש את מלא ההירתמות הרוחנית. זה הכל או לא כלום. אין מקום לשאלה, אין מקום לספק. מי ששואל, מי שספק עולה על דעתו, אין הוא באמת מאמין.

האם אפשר לחשוב אחרת על האמונה ועל האדם המאמין? אולי האמונה האמתית היא זו הנובעת ממאבק פנימי בין הרצון ששום רע לא יאונה חלילה וההתמודדות עם מציאות שלא תמיד מסבירה פנים? אולי האמונה היא דווקא האתגר המנדנד אותנו בין תקווה ומציאות?

אברהם אבינו הוא דוגמא של המאבק הנפשי הזה. בפרשת "לך לך" רבים הם הביטויים של אמונה בממדים אנושיים: זאת שעוברת מביטחון מלא לספק וחוזרת לביטחון, זאת ששואלת את אלהים, נרגעת בגלל תשובה מחזקת ודואגת בגלל תגובה אלהית מעורפלת. אברהם יוצא אל הלא נודע באמונה שלמה בגלל הקריאה של אלהים: לך לך… אל הארץ אשר אראך… ואברכך… והיה ברכה. ואכן הוא מגיע לארץ. ושם, המציאות שונה מפרי אמונתו: יש שובע ויש רעב, יש חברים ויש אויבים, יש מרגוע ויש מדון, יש ודאות ויש ספק.

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" (בראשית י"ב, י'). "וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵך"ְ (שם, י"ב-י"ג). אברהם חושש, דואג, תוהה: איננו נשאר בארץ שאלהים הראה לו ואיננו מסתמך על הברכה שאלהים הבטיח לו. יורד מצרימה מפני הרעב, חרד לחייו ואיננו חושב "אלהים יגן עלי". מעדיף לשקר ולבקש מאשתו לשקר.

חז"ל החשיבו את שני המעשים האלה כניסיונות של הקב"ה באברהם. (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג ונוסחא ב פרק לו).

הרמב"ן, מצדו, אומר שאברהם חטא, כי לא האמין:

"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא" (הרמב"ן לבראשית י"ב, י').

רוב הפרשנים, עם זאת, מלמדים זכות על אברהם בדרכים שונות, אולי מפני שקשה לקבל שלאברהם אבינו היו "חולשות" אמונה. לעניות דעתי אין לראות במעשים הללו חולשה רוחנית, אלא התלבטות אנושית כנה. אדרבא, הניסיון הגדול של אברהם הוא לחדש את ביטחונו בקב"ה לאחר האתגרים. הוא מנוסה ע"י אלהים, הוא מנסה את אמונתו, הוא מתנסה באתגרי חייו. והוא עומד בניסיון הזה.

הרש"ר הירש (גרמניה שבמאה ה-19) מסביר לנו את מעלתו של אברהם כאיש מאמין כן ואמיץ, המתמודד עם הרוחניות והגשמיות:

"הוא [אברהם] לא בטח בה', הזן ומפרנס גם בארץ ציה (…) הוא סיכן את שלומה המוסרי של אשתו כדי להחיות את נפשו.(…) אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות… ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" (…) ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת – בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי – היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה". (הרש"ר לבראשית י"ב, י'-י"ג)

גדולתו של אברהם אבינו היא בזה שהוא התמודד עם האמונה, עם התקווה ועם הפחדים שלו, כפי שאנחנו מתמודדים. וחיזק את אמונתו למרות שהוא לא תמיד קבל מאהלים מה שהוא רצה, כפי שהוא רצה, מתי שהוא רצה. אברהם פחד ואמין, קווה וחשש, בטח, התאכזב ובטח.

כמונו.

ברוך אברהם לאל עליון, וברוכים אנחנו, ממשיכי דרכו של שאלה ופגישה מחדש עם הקדוש ברוך הוא.

פרשת נח – המלים והשלום אהבו

Share This:

babel-masas-2

בראשית י"א, א'-ט'

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. (…) (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (…) (ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

 על מה נענשו אנשי דור הפלגה?

בעניות דעתי אגיד שלא נענשו, אלא שה' עזר להם (ולנו) להתקדם.

אם נסתכל על סיפור מגדל בבל מקרוב ובעיון, נראה שאין סימנים של "עונש" בדברי הקב"ה, אלא מלות אתגר. הרצון של הקב"ה הוא למנוע מהאנשים הללו לעשות את מה שיזמו, ז"א, לבנות מגדל גבוה מאד כדי לא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ"). ואכן, אחרי בלבול השפות, "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ".

למה להפיץ אותם? מה רע בזה שיהיו כולם מקובצים במקום אחד?

עלינו להתבונן בפסוק הפותח את כל הסגה הזאת: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". וכשהקב"ה מחליט לשבש את תכנית האנשים ההם, הוא אומר: "הן עם אחד ושפה אחת לכלם".

ככל הנראה, הבעיה העיקרית היא שכל בני האדם לא מדברים אלא שפה אחת ודברים אחדים. ז"א שאין גוון, אין רעיונות אחרים חוץ מדעה אחת המקובלת על כולם. התוצאה היא שהם לא מתפזרים. כי פיזור פירושיו עצמאות רעיונית: כל אחד בוחר לעצמו וחושב בעצמו, מבלי להתיישר עם הרעיון השלט, עם "הדברים האחדים".

אחדות דעים מונעת סכסוך: אין ויכוח, אין צורך בלשכנע, אין עימות של שתי עמדות שונות. אפשר להגיד שזהו דגם השלום המוחלט – כולנו חושבים ביחד על אותו דבר, כולנו מסכימים ללא עוררין.

המצב הזה איננו באמת מצב של שלום, אלא של דיכוי. כשכל פרט בחברה חושב ומרגיש בדיוק אותו הדבר, אין מקום לביטוי העצמי: זוהי חברה של רובוטים וכבר לא של בני האדם. זוהי המטרה של המשטרים הטוטליטריים: לדכא כל מחשבה שחורגת מהמוסכם-המוכתב-היחיד.

אחד מהמכשולים הקשים ביותר לשלום ולאחווה היא הקביעה שיש רק אמת אחת. נפקא מנה שכל עמדה אחרת היא בהכרח שקרית, כי איננה מתיישרת עם האמת האחת.

סיפור מגדל בבל בא ללמדנו שהאדם צריך לפתח את החשיבה העצמונית והפרטית. האתגר הגדול והקשה הוא להגיע לשלום מתוך עמדות שונות, שאינן בהכרח מבטלות אחת את השנייה.

שלום של אמת אחת, של דעה אחת, איננו אלא השלייה. השלום האמתי נבנה כאשר אשפר לקבל שיש דעה שונה, שיש "אחר" שקיים עם מחשבה עצמאית. עם זאת, לא כל דעה אחרת קבילה לבנות שלום: רק דעה שאיננה מבטלת, שאיננה מבזה, שאיננה מוחקת את הדעה השנייה; רק דעה כזאת מאפשרת הכרה של ה"אחר" ובניית השלום.

שלום כזה הוא חי, משתנה, מתפתח. "שלום" של דעה אחת הוא סטטי וכל דבר שאיננו כמוהו ממוטט אותו. שלום חי, לעומת זאת, הוא מצב גמיש הדורש עדכון, התאמה וחשיבה מחדש. כי הוא שלום שבנוי על השוני ולא על הזהה. ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין מהמאה ה-16) מסביר בפירושו על הפסוקים האלה שבתורה:

"המה חשבו להעמיד השלום על ידי כינוסם בחושבם כי כינוסם טוב להם, ואני [אומר הקב"ה] רואה להעמיד השלום על ידי הפיזור, כי הפיזור טוב להם מן הקיבוץ". (כלי יקר, בראשית י"א, ו')

הוא גם לוקח את המלים ממגילת אסתר האומר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" (אסתר ג, ח) ומדגיש ש"עם אחד" אמתי הוא זה שמצליח להיות אחד בתוך פיזור:

"עם אחד ואימתי כשהוא מפוזר ומפורד, שאין לשום אחד עסק עם חבירו אז יהיה לעם אחד. אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה אז יפלו במלחמה גדולה מזו, והוא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו" (כלי יקר, שם פסוק א')

על כן, אין כאן עונש אלא אתגר: לא לבטל את ההבדלים, לא לטשטש את השונה במלים או במעשים שאינן מכירים בשוני. להפך, יש להכיר בשוני, יש להכיר בהבדל, יש להכיר בגבולות שעושות ממני מישהו אחר, שעושות מהחברה חברה אחרת. ויחד עם זאת, יש לכבד את השוני, יש לכבד את ההבדל, יש לתת לו מעמד של קיום ולא של נטרול. אם אני חושב כמוך, אינני אני: אני כבר אתה. אם אני מכבד את מחשבתך (גם אם אינני מסכים אתה) ואתה ואת מכבדים את מחשבתי, אזי אני מקיים אותך, ואתה ואת מקיימים אותי.

וכך יש שלום… ומשימתנו היא לחדש ולהחיות את השלום הזה תמיד.