ארכיון חודשי: נובמבר 2017

התפיסה הרגישה – פרשת ויצא

Share This:

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (ברא' כ"ט, י"ז). כך מתארת התורה, בפרשת ויצא, את לאה אמנו. לתואר "רך" שתי משמעויות: חלש וגם ענוג. ישנם פרשנים האומרים שעיני לאה נחלשו מרוב בכי, הרי היא חשבה שעליה להינשא לעֵשָו כי היא הבכורה, כמוהו. פרשנים אחרים מסבירים שעיניה היו נאות, עדינות, יפות.

בשני המקרים המלה "רך" מלמדת על איזון הזקוק לשמירה כדי לא לשבור אותו: שלא ידרדר אם חלש, כדי שלא יתקלקל אם עדין.

בנוסף, נוכל לשאול את עצמנו מדוע התורה מתארת את לאה על פי העיניים? ובכן, השורש "עין" מופיע בתורה על כל נטיותיו קצת יותר ממאתיים פעם. רק בעשרה מקרים לערך הוא מתייחס לאיבר הראיה כשלעצמו, לעין הפיזית. בכל יתר המקרים "עין" משמעה: "ראיה", "מראה" וגם "דעה"; המלה מתייחסת לתפיסת המציאות. כך למשל "וישא את עיניו…", מדבר על ראיה; "עמד בעיניו", מדבר על מראה; "מצא חן בעיניו", מדבר על דעה.

בחזרה ללאה, ייתכן והתורה לא מדברת על עיניה הפיזיות, אלא על הדרך של לאה לתפוס את העולם, הדרך שלה לראות. ללאה אופן רך, שביר, רגיש לתפוס את המציאות.

"וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (ברא' כ"ט, ל'). מאחר והפסוק אומר "גם", מלמד על כך שהוא מוסיף אהבתו לרחל על אהבתו ללאה. רד"ק (רבי דוד קמחי, נרבונה מאות 12-13) מסביר: "להודיע כי גם לאה אהב, אף על פי שלא בחר בה מתחלה לאשה, כיון שנשאה לו אף על פי שלא היה בכוונה, אהבה כמו שאדם אהב אשתו, אבל יותר אהב רחל" (פירושו על ברא' כ"ט, ל').

יעקב אהב את לאה, אך היא לא תפסה את זה, כי אהבתו של יעקב את רחל גרמה לה לפתוס את עצמה כשנואה. "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" (ברא' כ"ט, ל"א) ורד"ק מפרש "לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר מלאה קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה" (פירושו שם).

כאילו שהיא אומרת "אם הוא לא אוהב רק אותי, אם הוא לא אוהב אותי יותר ממנה, המסקנה היחידה היא שאני שנואה". הרגשה זו צבעה את כל חייה. אלהים נתן לה הזדמנויות להרגיש אחרת, לחזק את ההערכה העצמית ביכולתה ללדת, ליצור חיים חדשים, אך לאה ראתה את עצמה כל הזמן כאשה "שנואה". ללא יכולת להרגיש את אהבת בעלה יעקב, היא נכנסה למאבק קיומי נגד אחותה רחל ונגד קיומה שלה עצמה. כל אחד מהילדים שילדה או הולידה (דרך שפחותיה) נשא את האות של המאבק הזה: ראובן "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי"; שמעון "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי"; לוי, כי "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי". רק עם הבן הרביעי נרגעה מעט ומכריזה "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". ואילו אחר כך ממשיכה בתחרות עם רחל מבלי לראות, מבלי לקבל, מבלי לתפוס את האהבה הקיימת ביעקב.

דרך חיי לאה, בעלת התפיסה השבירה, התורה מציעה לנו ללמוד להתעלות על תפיסתנו השבירה שלנו, כדי לראות את העולם מעבר למגבלות שלנו, כדי שהמסקנות שנסיק על עצמנו לא תהיינה מבוססות על התחרות עם הזולת.

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת". ושלנו? תלוי בנו שהן תהיינה חלשות או נאות, תלוי בנו שתפיסתנו תהיה שלילית או חיובית.

 

גם כאב לאברהם – פרשת חיי שרה

Share This:

כשהקב"ה מצווה על אברהם לקחת את יצחק בנו ולהעלות אותו לעולה על המזבח, התורה פותחת באומרה: "והאלהים נסה את אברהם" (ברא' כ"ב, א'). בעברית המודרנית אפשר אולי להגיד "אִתְגר את אברהם".

מעשה זה מוגדר, אם כן, כניסיון, כאתגר ובעקבות הגדרה זו חז"ל הבינו שגם דברים אחרים מולם אלהים העמיד את אברהם היו ניסיונות, אתגרים: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום" (אבות ה', ג'). אלו עשרת ניסיונות? הם לא מגלים, אך הרמב"ם בפירושו למשנה הזאת מסביר שכולם כתובים בתורה ומצטט את המקורות.

הוא עומד בניסיונות כגיבור, הרי אהבתו לאלהים מעניקה לו כח על. האמונה העמוקה והביטחון המלא של אברהם באלהים גורמים לנו לתפוס אותו, הרבה פעמים, כאדם ללא צער ועצב. אהלים אִיתו והוא יודע את זה: היש מקום לעצב? האם ירגיש הוא צער כאשר הכל מאלהים ובעבור אלהים? האמונה היא מגן לצער!

אולם קריאה דייקנית יותר של התורה מגלה לנו את אברהם כאדם עד תום, עם החוזק והחולשה של כל בן אדם. האמונה שלו איננה מגן לא לצרות ולא לעליות ומורדות של הנפש; אבל היא מעניקה לו את הכלים להתמודד. דברים טובים גורמים בנו רגשות נעימים, ואילו הצרות יוצרות בנו כעס, עצב, או צער. אלה הם ביטויים טבעיים של הנפש האנושית ואין אדם שלא ירגיש אותם. אברהם מלמד אותנו שגם בתוך שיח אישי עם אלהים, הצער והכאב הנפשי פוגעים. האתגר הוא לא להתמוטט בגללם, אלא לאפשר לעצמנו להרגיש אותם בעוצמתם ואחר כך להשתקם.

פרשת חיי שרה מתחילה בספור מותה של שרה: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (ברא' כ"ג, ב'). האבדן כואב לו: גם עבור מי שמדבר עם אלהים והוא עונה לו, בדושיח מתמיד, המוות הוא הפרידה המוחלטת והסופית. אך אבינו הזקן איננו מתמוטט – הוא קם מתוך כאבו כדי לטפל בהסדרי הקבורה. אחר כך חוזר לכאב וקובר את שרה. ושוב משתקם ודואג לעתיד, לחתונת בנו יצחק ולרווחת ילדיו האחרים אשר הוליד.

מדרש מעניין בתנחומא פרשת עקב (סימן ג'), משקף את קבורת שרה כרגע של צער אצל אברהם ואף מוסיף רשימה של חוויות מצערות. אפילו הניסיונות המוזכרים במקום אחר מובאים כאן כצער. המדרש מפגיש אותנו עם אברהם לא כגיבור על, אלא כבן אדם כמוך וכמוני שמלמד אותנו דרך דוגמת חייו את התמודדותו (התמודדותנו) עם אלהים, עם המציאות המטלטלת, עם הרגשות ועם האמונה. לא מדובר הרי בתצוגת פאר של צער וכאב – המדרש בא ללמד אותנו עד כמה חשוב לא להתעלם מהכאב הנפשי כשהוא מופיע: רק בהתמודדותנו איתו נוכל להשתקם ולהרגיש טוב יותר בהמשך. הכאב משאיר עקבות, תמיד, אך אם לא נתמודד איתו אלה לא יהיו לשארית, אלא למעמסה איתנה בעלת משקל נפשי כבד.

אומר המדרש: "כל המצטער בתחלתו נוח לו בסופו. ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם: שהושלך לכבשן, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ט"ז מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה. ולסוף נח, שנאמר 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל' (ברא' כ"ד, א')" (מדרש תנחומא, פרשת עקב, סימן ג').

אי שם מעבר לקשת – פרשת וירא

Share This:

אסון שבא ומשנה את החיים מהקצה אל הקצה אינו, ברוך השם, דבר שבשגרה. אך לא מן הנמנע שיקרה, רחמנא ליצלן.

טרם פריצת הפורענות יש עוד מקום לנסות לשנות בתקווה למנוע אותה. אך כשההתמוטטות החלה, אין דבר שישנה את המתרחש: "אמר רב יוסף: 'כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים'" (בבא קמא ס ע"א).

עם זאת, לא פעם אנחנו עדים לקושי לעזוב את מקום ההתרחשויות, אולי מתוך כמיהה לשנות את מה כבר אי אפשר, אולי בתקווה שנס יהיה גמול לזכויות שהאדם צבר, אולי כי חסים על ההשקעה החומרית או הרוחנית. גם אחרי שהכל הסתיים יש מי שנתקע במקום הנפשי של האסון ומתחבט במחשבות: "אולי זה קרה בגלל משהו שעשיתי?", "אולי הייתי יכול לעשות משהו אחר?", "אולי זה בא מפני שהייתי בטוח שיהיה לי טוב?". גם הסובבים את האדם, מקרוב או מרחוק, מחפשים אחר סיבה או הצדקה, לפעמים כדי לנחם, לפעמים כדי להאשים:  "הוא בחר בזה, וזה מה שהגיע לו", "הכל מאלהים", "אלהים יודע למה חולל לך את זה", "היא חשבה שהעתיד מובטח לה… והנה!"

שיפוט עצמי ושיפוט על אחרים. חבטה עצמית ומכות על אחרים.

אולם איוב מלמד אותנו שאלהים איננו מנהיג את עולמו על פי נוסחה קבועה ונוקשה: יש דברים שקורים ולא תמיד יש הסבר להם, לא תמיד יש סיבה ברורה, לא תמיד יש קשר ישיר בין האדם ומה שקורה לו מעבר לכוחותיו.

גם לוט בסדום בא ללמד אותנו ששיפוט כזה איננו לא מועיל ואף לא נכון או צודק.

סדום, עמורה, אדמה וצבויים נחרבו באסון שהביא אלהים מפני שהתושבים היו מושחתים, מרושעים ואכזריים עד בלי די. סיפור יחסית פשוט: רוע מובהק מביא לעונש אלהי.

ואז פוגשים את לוט. האם הוא רשע? לא, הרי הוא דואג לזרים הזקוקים למחסה. האם הוא צדיק? לא, הרי הוא לא מהסס להציע את בנותיו כטרף לתשוקה הפראית של אנשי סדום. ללוט פן טוב ופן רע. אין ספק שהוא גדל בבית טוב, ליד אברהם, והושפע מחינוך ערכי. אולם גם הסביבה הרעה בה הוא התגורר השפיעה עליו.

הוא ניצל, אבל קרה לו אסון. נטייתנו עכשיו עלולה להיות להתחיל לחבר את כל הנקודות המצדיקות כביכול את אסונו: אנשיו גורמים למשבר עם אברהם, הוא בוחר לחיות במקום בו האנשים "רעים וחטאים לה' מאד", הוא מציע את בנותיו כטרף מין לאנשי סדום, הוא מתמהמה לנוס על נפשו גם כאשר המלאכים מתריעים מפני השמדת הערים. גם לוט עלול היה לשפוט את עצמו באותו אופן.

המלאכים אומרים לו: "הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ… פֶּן  תִּסָּפֶה" (בראשית י"ט, י"ז). תינצל מהאסון כי אתה יכול, אך אם תביט אחריך תישאב אל תוך הקטסטרופה ממנה יצאת. מה זה "אחריך"? האם לראות את האסון ימית אותו? הרב יעקב לורברבוים מזכיר לנו שכל העולם ראה את מפלתם של אנשי הערים האלה ולא קרה להם כלום! ("נחלת יעקב" על ברא' י"ט, י"ז).

לא על הערים הכתוב מדבר. רמז יש בדברי המלאכים, הרי שני פירושים לביטוי "אחריך": א) מה שהיה לך, מה שהשארת, מה שעשית; ב) מה שיהיה אחריך, מה שתשאיר אחריך, מי שיבוא אחריך. אומרים המלאכים אל לוט (ואולי גם לנו): אל תנסה למצוא את הסיבה לאסון במעשים שעשית, ואל תשאל "אם חוללתי טובה, למה העתיד שלי נהרס?" וכן אל תסמוך על מעשיך הטובים לעצור אסון שכבר מתרחש. אל תתעסק במה שהיה או במה שהיה יכול להיות. יש אסון והוא לא קשור אליך, גם אם נקשרת אליו. עכשיו תינצל ותבנה הלאה.

ואשתו של לוט? היא הביטה מאחריו. לא מאחריה! היא ניסתה להסביר את מה שקרה כקשור ל"אחריו" של לוט: אולי הוא עשה ולכן זה מגיע אלינו עכשיו? אולי הוא לא עשה מספיק? מה יהיה עם כל העתיד הטוב שהיה אמור להיות לנו בגללו?

היא זורה מלח בפצע, היא משמרת את המצב מבלי לתת להתקדם, היא ממליחה את הקרקע ואינה מאפשרת גידול: היא בודקת בציציותיו ונשארת תקועה במלח של עצמה עד כדי כך שהופכת היא בעצמה למלח.

אל תביט אחריך ואל תביט מאחורי זולתך, רק תשפר מעשיך, תודֶה לאלהים שאתה ממשיך ותעזור לאחרים לבנות ולהתקדם.