קללה, לגיטימציה ודה-לגיטימציה
בספר במדבר, פרקים כ"ב, ב' עד כ"ה, ט' (פרשת "בלק") כתוב על מצב שנושק למציאות שלנו היום באופן מחריד, הייתי אומר.
לא. אינני מדבר על האתון המדברת. חמורים שפותחים את הפה יש בכל דור ודור, ללא ספק.
הנה יש עם שמצליח כנגד כל הסיכויים. הוא משתחרר משעבוד מעצמה ענקית וחזקה. היא יוצאת נגדו למלחמה, אך איננה מסוגלת להכניע אותו. הוא שורד מגפות ואסונות טבע בלב המדבר. הוא מתארגן חברתית ומשפטית מהר מאד, למרות היותו לקט של בני אדם שעד לפני מספר עשורים לא היו אלא שרידי אנוש חסרי תקווה ואופק. הוא גם מתארגן צבאית וכשתוקפים אותו, יודע להתגונן, להגיב ולהכניע את אויביו. הנה עם שלמרות המחלוקות הפנימיות הקשות, ממשיך להתקיים ולהתקדם.
עם שמצליח כנגד כל הסיכויים.
אז בא בלק, שמפחד מההצלחה הזאת. אולי מרגיש מאוים בגללה? אולי מרגיש נחות מולה? אולי הצלחת העם ההוא מבליט בעקיפין את נקודות התורפה של ממלכתו? אולי יש קנאה, אולי יש עצלנות (שמא ההצלחה הזאת תדרבן את כוחות הגדילה והקדמה בעם שלו, מה ישנה את הסטאטוס קוו שממנו הוא נהנה)? אולי… לא חשוב. העניין הוא שבלק רוצה לעצור את ישראל, לחסל אותו, לסלק את הדבר הזה המפריע כל כך.
מה מפריע ? הוא ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי". הוא לא כל כך מתעניין בכל מה שהאמורי עשה לישראל: ישראל בקשה לעבור כדי להגיע לארץ המובטחת: "לא נטה בשדה ובכרם", הם הבטיחו. "לא נשתה מי באר", הם התחייבו. "בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך". זאת אומרת: לא ניכנס בכם ולא ניקח כלום מהאוצרות שלכם. רק מעבר. זה כל מה שמבקשים. אבל האמורי יצא נגד ישראל למלחמה… וישראל ניצח! (במד' כ"א, כ"ב-כ"ד).
מה עשה האמורי לישראל? לא חשוב, זה זוטות, העובדות לא חשובות. העם הזה, זה שמתקדם נגד כל הסיכויים, אין לו זכות להתגונן מפני התקיפה של האמורי. אם הוא עושה זאת, אז הוא הופך למוסכן.
אז בלק ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" והחליט לפעול. אך מלחמה, ככל הנראה, לא תצליח. הוא מזמין את בלעם בן בעור כדי שיקלל אותו. הוא אומר לו: "ארה לי את העם הזה" וגם "קבה לי את העם הזה".
קללה. זאת אומרת, לפרסם מלים המורידות את הערך, את הכבוד, את המהות של העם הזה בעיני אחרים. לקלל, לאור (ארור), לקוב: זה לא רק לאחל למישהו משהו רע. בעברית, כל המלים האלה מורות על רקון מתוכן, על הוזלה והורדה בערך. מדובר בלהקל במהות של הזולת, בלהפוך אותו לבלתי משמעותי, לחלול שדרכו עובר האור, לבלתי נתפש, בלְנַקֵּב את המהות וליצור חור במקום שהייתה יֵשׁוּת. מה שבלק מבקש מבלעם הוא מסע פרסום שיבטל בעיני העמים האחרים את הישות, את הממשות ואת זכות הקיום של עם ישראל, של העם הזה המצליח כנגד כל הסיכויים, כנגד כל התחזיות.
היום, קוראים לזה דה-לגיטימציה.
בלק מבקש מבלעם מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל. ולא חשוב כמה פעמים אומר לו בלעם שאי אפשר לעשות זאת, שֶׁעֶרְכּוֹ של העם הזה שריר וקיים, שהוא ימשיך להצליח, כי "הדבר אשר ישים אלהים בפי, אתו אדבר", כי "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל?" וכי "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"!
בלק ממשיך בשלו, כי העובדות לא חשובות. הקללה, המְאֵרָה, הדה-לגיטימציה צריכה להימשך!
אך זה לא יועיל, מפני ש"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".
רק דבר אחד משפיע על ישראל לרעה: כאשר העם עצמו מתחיל להאמין למלות הדה-לגיטימציה, כאשר הוא עצמו מוריד את ערכו ומאמין שאין בו מהות, כדאיות, זכות, משמעות. כאשר העם עצמו נכנע למסע הדה-לגיטימציה של בלעם, אז האסונות נופלים עליו: פריצת כל גדר מצד אחד, קנאות עיוורת מצד שני, הרס מכאן, הרס משם. הערכים הנשגבים הפנימיים נדחקים לפינה לטובת ערכים פסוודו-עילאיים, שלמעשה תומכים בדה-לגיטימציה, במְאֵרָה, בריקון המהות והישות של העם הזה.
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". (דברים ל, י"ט)