בראשית י"א, א'-ט'

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. (…) (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (…) (ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

 על מה נענשו אנשי דור הפלגה?

בעניות דעתי אגיד שלא נענשו, אלא שה' עזר להם (ולנו) להתקדם.

אם נסתכל על סיפור מגדל בבל מקרוב ובעיון, נראה שאין סימנים של "עונש" בדברי הקב"ה, אלא מלות אתגר. הרצון של הקב"ה הוא למנוע מהאנשים הללו לעשות את מה שיזמו, ז"א, לבנות מגדל גבוה מאד כדי לא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ"). ואכן, אחרי בלבול השפות, "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ".

למה להפיץ אותם? מה רע בזה שיהיו כולם מקובצים במקום אחד?

עלינו להתבונן בפסוק הפותח את כל הסגה הזאת: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". וכשהקב"ה מחליט לשבש את תכנית האנשים ההם, הוא אומר: "הן עם אחד ושפה אחת לכלם".

ככל הנראה, הבעיה העיקרית היא שכל בני האדם לא מדברים אלא שפה אחת ודברים אחדים. ז"א שאין גוון, אין רעיונות אחרים חוץ מדעה אחת המקובלת על כולם. התוצאה היא שהם לא מתפזרים. כי פיזור פירושיו עצמאות רעיונית: כל אחד בוחר לעצמו וחושב בעצמו, מבלי להתיישר עם הרעיון השלט, עם "הדברים האחדים".

אחדות דעים מונעת סכסוך: אין ויכוח, אין צורך בלשכנע, אין עימות של שתי עמדות שונות. אפשר להגיד שזהו דגם השלום המוחלט – כולנו חושבים ביחד על אותו דבר, כולנו מסכימים ללא עוררין.

המצב הזה איננו באמת מצב של שלום, אלא של דיכוי. כשכל פרט בחברה חושב ומרגיש בדיוק אותו הדבר, אין מקום לביטוי העצמי: זוהי חברה של רובוטים וכבר לא של בני האדם. זוהי המטרה של המשטרים הטוטליטריים: לדכא כל מחשבה שחורגת מהמוסכם-המוכתב-היחיד.

אחד מהמכשולים הקשים ביותר לשלום ולאחווה היא הקביעה שיש רק אמת אחת. נפקא מנה שכל עמדה אחרת היא בהכרח שקרית, כי איננה מתיישרת עם האמת האחת.

סיפור מגדל בבל בא ללמדנו שהאדם צריך לפתח את החשיבה העצמונית והפרטית. האתגר הגדול והקשה הוא להגיע לשלום מתוך עמדות שונות, שאינן בהכרח מבטלות אחת את השנייה.

שלום של אמת אחת, של דעה אחת, איננו אלא השלייה. השלום האמתי נבנה כאשר אשפר לקבל שיש דעה שונה, שיש "אחר" שקיים עם מחשבה עצמאית. עם זאת, לא כל דעה אחרת קבילה לבנות שלום: רק דעה שאיננה מבטלת, שאיננה מבזה, שאיננה מוחקת את הדעה השנייה; רק דעה כזאת מאפשרת הכרה של ה"אחר" ובניית השלום.

שלום כזה הוא חי, משתנה, מתפתח. "שלום" של דעה אחת הוא סטטי וכל דבר שאיננו כמוהו ממוטט אותו. שלום חי, לעומת זאת, הוא מצב גמיש הדורש עדכון, התאמה וחשיבה מחדש. כי הוא שלום שבנוי על השוני ולא על הזהה. ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין מהמאה ה-16) מסביר בפירושו על הפסוקים האלה שבתורה:

"המה חשבו להעמיד השלום על ידי כינוסם בחושבם כי כינוסם טוב להם, ואני [אומר הקב"ה] רואה להעמיד השלום על ידי הפיזור, כי הפיזור טוב להם מן הקיבוץ". (כלי יקר, בראשית י"א, ו')

הוא גם לוקח את המלים ממגילת אסתר האומר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" (אסתר ג, ח) ומדגיש ש"עם אחד" אמתי הוא זה שמצליח להיות אחד בתוך פיזור:

"עם אחד ואימתי כשהוא מפוזר ומפורד, שאין לשום אחד עסק עם חבירו אז יהיה לעם אחד. אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה אז יפלו במלחמה גדולה מזו, והוא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו" (כלי יקר, שם פסוק א')

על כן, אין כאן עונש אלא אתגר: לא לבטל את ההבדלים, לא לטשטש את השונה במלים או במעשים שאינן מכירים בשוני. להפך, יש להכיר בשוני, יש להכיר בהבדל, יש להכיר בגבולות שעושות ממני מישהו אחר, שעושות מהחברה חברה אחרת. ויחד עם זאת, יש לכבד את השוני, יש לכבד את ההבדל, יש לתת לו מעמד של קיום ולא של נטרול. אם אני חושב כמוך, אינני אני: אני כבר אתה. אם אני מכבד את מחשבתך (גם אם אינני מסכים אתה) ואתה ואת מכבדים את מחשבתי, אזי אני מקיים אותך, ואתה ואת מקיימים אותי.

וכך יש שלום… ומשימתנו היא לחדש ולהחיות את השלום הזה תמיד.