יעקב אבינו מתקרב לימיו האחרונים. הוא בקש מיוסף שיביא את שני ילדיו, מנשה ואפרים, כדי לברכם.
יעקב זקן. הוא כבר לא רואה טוב.
יוסף מעמיד את מנשה בימינו של אביו ואת אפרים בשמאלה. אך, יעקב מניח את ידו הימנית על ראשו של אפרים, השני. על הבכור, מנשה, הוא מניח את ידו השמאלית.
יוסף מנסה לתקן את המצב. אביו לא רואה טוב, אולי הוא לא שם לב, אולי הוא טעה, אולי הוא חשב שמנשה הוא אפרים ולהפך.
אך יעקב מגיב: "ידעתי, בני. ידעתי".
הוא לא טעה. הוא לא התבלבל. הוא רואה משהו שיוסף אינו רואה.
בעיקר, הוא מרגיש באפרים משהו שהולך מעבר למה שהחושים החיצוניים קולטים. יעקב פתוח להבין דבר שאיננו במוסכמה, שאיננו בגדר המקובל "כי כך תמיד היה, כי כך תמיד יהיה".
הוא תמיד העז לבדוק את מה שעוד לא נוסה, הוא תמיד העז לשבור את המוסכמה, כי הוא הבין שהאדם איננו עשוי על פי תוכנית קבועה. האדם בונה את עצמו ומשתנה. יש בו נתוני יסוד, יש לו מגבלות. אך איננו קבוע. עם הנתונים הבסיסים ובמרווח שמאפשרות לו מגבלותיו, האדם משתנה, מתחדש, מפתיע.
יעקב לא רוצה להפוך את היסוד למבנה. זאת אומרת, הוא לא רוצה שהתנאים או הנתונים הראשוניים (או הצפויים על פי איזו הגדרה קדומה) ייתפסו כקובעים רק דרך אחת או אפשרות אחת בהתפתחות האדם: התפתחות פיזית או נפשית. ולכן אפרים איננו השני מפני שביסוד הוא שני. ומנשה איננו הראשון מפני שביסוד הוא ראשון. הם התפתחו אחרת ויעקב הבין את זה. הוא שיקף את ההבנה הזאת באופן בו הוא בחר לברך את נכדיו. את נכדיו שהוא הכריז כבניו. כי שוב, אין הנתון היסודי של היותם בני יוסף מונע מהם להתפתח כבניו הרוחניים של יעקב.
אנחנו, צאצאיו, קרואים לפקוח כמוהו את עינינו הרוחניות כדי לראות את הלא צפוי באדם, את הלא קבוע באדם, את הלא מוגדר.
אנחנו קרואים לא להיכנע לחזרתיות אוטומטית ונוחה, אלא להעיז למצוא את האדם שמסתתר מאחורי מסכות ההגדרות הקבועות מראש.