אחריות אחראית – פרשת בראשית

Share This:

הסיפורים בשתי הפרשות הראשונות של התורה, בראשית ונח, מציגים בפנינו אחת מבעיות היסוד של ההתנהגות והרגש האנושיים: היחס לאחריות. אני מדבר על בעיה מאחר וזהו קשר בו לא מעט עליות, ירידות וכישלונות.

בני האדם סובלים הן מאחריות לקויה, הן מאחריות יתרה. לפעמים אנחנו מנסים להתנער מחובותינו או מלקבל על עצמנו את השלכות מעשינו. פעמים אחרות אנחנו מגזימים בלהציב גזירות על עצמינו או על אחרים ופועלים בקנאות לא מרוסנת.

נכון, אנחנו גם מפעילים אחריות מתאימה, בונה, חיובית. אך במישורים רבים ופעמים רבות כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נוקטים בקיצוניות של האחריות היתרה או הלקויה.

אלהים חנן את האדם ביכולת להבחין בין ערכים, לאמוד סיבות ותוצאות וכן ליצור מערכת מוסרית. היכולת הזאת היא חרב פיפיות: מחד גיסא אנחנו עלולים להרגיש נלכדים בתוך הערכים ולנסות לברוח לחלוטין מהם בכך שמסירים מעלינו כל אחריות. מאידך גיסא אנחנו עלולים להיות נשלטים על ידי הפחד מטעות, הפחד מחטא, הפחד מלא לדעת איך להבחין וכך להפוך לשבוים של ההתנהגות הערכית שלנו.

פרשת בראשית מציגה דוגמאות של כישלון האדם במימוש האחריות. עיון בטקסט כמוהו כקריאה לנו להתגבר על הכשלים הללו כדי לנסות ללמוד, פעם אחר פעם, האומנות העדינה של החיים מתוך אחריות.

סיפור הפרי האסור, עת הדעת טוב ורע, הוא דוגמא ברורה של הכישלון הנובע מאחריות לקויה ואחריות יתרה. שתי העמדות מביאות להשלכות הרסניות.

אלהים אוסר על האדם לאכול מפרי עת הדעת טוב ורע: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ברא' ב', י"ז). האיסור נאמר לפני שאלהים יחלק את האדם לשתי יחידות: הזכר והנקבה. מכאן שהאיסור מחייב גם את האיש וגם את האשה.

הנחש שואל את האשה שאלה ערמומית: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן?" (שם, ג', א')

תשובה אחראית הייתה יכולה להיות: "הוא רק אסר עלינו לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע". אך האשה, מתוך אחריות יתרה, מוסיפה גזירה ומכריזה: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" (שם, ג', ג'). בתוספת הזאת היא הרחיקה את הדבר האסור… והפך אותו לעוד יותר מפתה. לעבור על הגזירה העצמית הזאת לא יביא לשום עונש, אך יגרום לשינוי תפיסתי של הדבר האסור באמת. מעתה ההיגיון יהיה: "לא קרה לי כלום כשנגעתי בעץ (כעבירה על הגזירה העצמית), על כן שום דבר לא יקרה אם אוכל מפריו (כעבירה על האיסור המקורי).

ההגזמה בהגבלות, גם אם היא נובעת מהרצון להישמר מפני העבירה, מחוללת רוויה ואף ביטול האיסור המקורי, תוך כדי חילול הערך שעליו ניסינו דווקא לשמור.

רש"י אומר על הגזירה של חוה: "הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל', ו') אל תוסף על דבריו" (רש"י ברא' ג', ג')

גם בתלמוד מופיע הפסוק הזה כדוגמא ברורה לתוספת שגורמת לגריעה: "אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר 'אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו' " (סנהדרין כ"ט ע"א).

והנה אלהים שואל את האיש: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (ברא' ג', י"א). אלהים הוא כל יודע, מדוע יש לו לשאול? הוא כבר יודע מה היה! אך אלהים איננו שואל כדי לדעת, אלא כדי לעודד את אדם לפתח את אחריותו. וכאן אנחנו עדים לכישלון מתוך אחריות לקויה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל!" (שם ג', י"ב). "לא אני הייתי!", אומר האיש, "אלא אתה, אלהים! אתה והאשה!". האיש מבליט רק חלק מהמציאות כדי להתנער מכל אחריות.

מה היה קורה אילו האשה לא הייתה מגיבה באחריות יתרה?

מה היה קורה אילו האיש לא היה מגיב באחריות לקויה?

אין טעם לנחש מה היה קורה אילו… התורה מאתגרת אותנו, בני האדם הקרואים אותה, ללכת בדרך בה לאדם הראשון (לאיש ולאשה) לא היה אומץ לצעוד.

עלינו להגיב בכל מעשינו באחריות אחראית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *