אחרי שבני ישראל עברו בים ביבשה ונצלו מהסכנה הגדולה שריחפה על חייהם, פרצו בשירה ובהלל: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (שמות ט"ו, א).
האויב הגדול, המצרים המבקשים את רעתם, טבעו בים ובכך האיום נעלם. התגובה הטבעית היא השמחה, הצהלה שפרצה היא ביטוי צפוי לחלוטין.
מצד שני, ישנו מדרש (בבלי מגילה י' ע"ב וסנהדרין ל"ט ע"ב) המדגיש שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים: "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [מהו זה שכתוב] 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' (שמות י"ד, כ) – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: 'מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?' ".
על אותו מקרה בים סוף, על אותה מפלה של אויב אכזר ולא מרחם, קיימת עמדה אחרת, עמדה המלמדת שגם אם יש הצלה מכאן, יש אבדן משם. המצב רחוק ממושלם, גם אם הוא הטיב עם הצד הנרדף. השמחה לא יכולה להיות הסימן היחיד כאשר יש אובדן חיים, גם אם האובדן הזה הוא בלתי נמנע, כי אי אפשר יהיה לעצור את הרשע בדרך אחרת.
האמירה של רבי יוחנן מבטאת הבנה נפשית עמוקה של הכבוד לבריות כעקרון יסודי בתורה. היא ממשיכה את הקריאה בספר משלי (כ"ד, י"ז): "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך".
השמחה בעקבות הישועה טבעית היא, אך חייב האדם ללמוד לרסן אותה כאשר המוות מופיע כסיבה לישועה. אנחנו שמחים וששים על שניצלנו, אך אין אנו שמחים על כך שמתו בני אדם.
מוטב שהמצב יהיה אחרת, שלא יהיה אדם אכזר שירצה בהשפלת, בביטול ואף בהכחדת זולתו. מוטב שהרוע לא יהיה קיים ושכל אדם ידע לכבד את החיים של האחר. אך גם אם האידיאל הזה איננו במציאות, אין זו סיבה לחגוג את מות האויב.
השמחה היא על הישועה ולא על המוות.
זהו שיעור רוחני שלמדנו במהלך דורות רבים. שירת הים מבטאת עדיין את התגובה הראשונית של האדם: הצהלה כי האויב מת וכי במותו פסקה הסכנה שהוא ישמיד אותנו. אך התורה דורשת מאתנו להתעלות מעל הרובד החייתי שבנו ומכאן הגענו להבנה שעלינו לחגוג את החיים ולא לשמוח את המוות. גם אם הדרך היחידה להינצל מהכח העיקש והאכזרי היא בהשמדת מקור הרוע, אין זו סיבה לשמחה, אלא להגברת המרץ לשנות את הטבע ההורס של האדם לטבע בונה.
ההשקפה הזאת מקבלת ביטוי ממשי בחג הפורים. החג איננו חל בתאריך בו נאלצנו להרוג כדי לעמוד על נפשנו, אין אנו חוגגים על הדם ועל המוות של אויבינו. בו ביום, בעצם, אנו צמים; הוא יום של חשבון נפש. השמחה היא על הישועה הגדולה, ואותה אנחנו חוגגים למחרת הקרב, כי שמחים אנו על שניצלנו ולא על כך שאויבינו נהרגו.
קיים מתח בין הנטייה לשמוח ולחגוג כאשר האויב שלנו נופל, לבין הכבוד לחיים עליו אנחנו מצווים. זהו מתח אתו עלינו לחיות ולהתמודד כדי להעלות את נפשנו לרמה של קדושה ולגרום לעצמנו ולזולתנו לבנות אנושות שזכאית לשאת על עצמה את צלם אלהים.