פרשת לך לך "ואברכך": ההשגחה והאמונה – סיפור בהמשכים

Share This:

lejlejaהקשר בין האדם והקב"ה נע ומתנדנד סביב הציר אשר בקצה האחד ההשגחה של אלהים עלינו ובקצהו השני, האמונה שלנו באלהים. אמונה פירוש ביטחון. לאורך הדורות, חוסר האמונה, אפילו רגעי, חולשה בלבטוח בעיניים עצומות בקב"ה, נתפסו כמגרעת רוחנית: "קטן אמונה" הוא ביטוי שמכתים את נושאו בתכונה נפשית שלילית.

אך במציאות האנושית היומיומית, אין אנו מצליחים להאמין כל הזמן באותה עצמה. קשה לנו לחוות בכל פעם את ההשגחה האלהית… ויש גם פעמים שהיא כלל לא פועלת. לפחות, לא כפי שאנחנו מצפים שהיא תפעל. אז האמונה שלנו מזדעזעת. אז האמונה שלנו מתערערת. ואנחנו שואלים את עצמנו: האם הפסקתי להאמין? האם אני יכול להאמין?

אנחנו נוטים להבין את האמונה באלהים כמושג הדורש את מלא ההירתמות הרוחנית. זה הכל או לא כלום. אין מקום לשאלה, אין מקום לספק. מי ששואל, מי שספק עולה על דעתו, אין הוא באמת מאמין.

האם אפשר לחשוב אחרת על האמונה ועל האדם המאמין? אולי האמונה האמתית היא זו הנובעת ממאבק פנימי בין הרצון ששום רע לא יאונה חלילה וההתמודדות עם מציאות שלא תמיד מסבירה פנים? אולי האמונה היא דווקא האתגר המנדנד אותנו בין תקווה ומציאות?

אברהם אבינו הוא דוגמא של המאבק הנפשי הזה. בפרשת "לך לך" רבים הם הביטויים של אמונה בממדים אנושיים: זאת שעוברת מביטחון מלא לספק וחוזרת לביטחון, זאת ששואלת את אלהים, נרגעת בגלל תשובה מחזקת ודואגת בגלל תגובה אלהית מעורפלת. אברהם יוצא אל הלא נודע באמונה שלמה בגלל הקריאה של אלהים: לך לך… אל הארץ אשר אראך… ואברכך… והיה ברכה. ואכן הוא מגיע לארץ. ושם, המציאות שונה מפרי אמונתו: יש שובע ויש רעב, יש חברים ויש אויבים, יש מרגוע ויש מדון, יש ודאות ויש ספק.

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" (בראשית י"ב, י'). "וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי… אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵך"ְ (שם, י"ב-י"ג). אברהם חושש, דואג, תוהה: איננו נשאר בארץ שאלהים הראה לו ואיננו מסתמך על הברכה שאלהים הבטיח לו. יורד מצרימה מפני הרעב, חרד לחייו ואיננו חושב "אלהים יגן עלי". מעדיף לשקר ולבקש מאשתו לשקר.

חז"ל החשיבו את שני המעשים האלה כניסיונות של הקב"ה באברהם. (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג ונוסחא ב פרק לו).

הרמב"ן, מצדו, אומר שאברהם חטא, כי לא האמין:

"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא" (הרמב"ן לבראשית י"ב, י').

רוב הפרשנים, עם זאת, מלמדים זכות על אברהם בדרכים שונות, אולי מפני שקשה לקבל שלאברהם אבינו היו "חולשות" אמונה. לעניות דעתי אין לראות במעשים הללו חולשה רוחנית, אלא התלבטות אנושית כנה. אדרבא, הניסיון הגדול של אברהם הוא לחדש את ביטחונו בקב"ה לאחר האתגרים. הוא מנוסה ע"י אלהים, הוא מנסה את אמונתו, הוא מתנסה באתגרי חייו. והוא עומד בניסיון הזה.

הרש"ר הירש (גרמניה שבמאה ה-19) מסביר לנו את מעלתו של אברהם כאיש מאמין כן ואמיץ, המתמודד עם הרוחניות והגשמיות:

"הוא [אברהם] לא בטח בה', הזן ומפרנס גם בארץ ציה (…) הוא סיכן את שלומה המוסרי של אשתו כדי להחיות את נפשו.(…) אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות… ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" (…) ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת – בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי – היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה". (הרש"ר לבראשית י"ב, י'-י"ג)

גדולתו של אברהם אבינו היא בזה שהוא התמודד עם האמונה, עם התקווה ועם הפחדים שלו, כפי שאנחנו מתמודדים. וחיזק את אמונתו למרות שהוא לא תמיד קבל מאהלים מה שהוא רצה, כפי שהוא רצה, מתי שהוא רצה. אברהם פחד ואמין, קווה וחשש, בטח, התאכזב ובטח.

כמונו.

ברוך אברהם לאל עליון, וברוכים אנחנו, ממשיכי דרכו של שאלה ופגישה מחדש עם הקדוש ברוך הוא.

פרשת נח – המלים והשלום אהבו

Share This:

babel-masas-2

בראשית י"א, א'-ט'

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. (…) (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (…) (ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

 על מה נענשו אנשי דור הפלגה?

בעניות דעתי אגיד שלא נענשו, אלא שה' עזר להם (ולנו) להתקדם.

אם נסתכל על סיפור מגדל בבל מקרוב ובעיון, נראה שאין סימנים של "עונש" בדברי הקב"ה, אלא מלות אתגר. הרצון של הקב"ה הוא למנוע מהאנשים הללו לעשות את מה שיזמו, ז"א, לבנות מגדל גבוה מאד כדי לא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ"). ואכן, אחרי בלבול השפות, "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ".

למה להפיץ אותם? מה רע בזה שיהיו כולם מקובצים במקום אחד?

עלינו להתבונן בפסוק הפותח את כל הסגה הזאת: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". וכשהקב"ה מחליט לשבש את תכנית האנשים ההם, הוא אומר: "הן עם אחד ושפה אחת לכלם".

ככל הנראה, הבעיה העיקרית היא שכל בני האדם לא מדברים אלא שפה אחת ודברים אחדים. ז"א שאין גוון, אין רעיונות אחרים חוץ מדעה אחת המקובלת על כולם. התוצאה היא שהם לא מתפזרים. כי פיזור פירושיו עצמאות רעיונית: כל אחד בוחר לעצמו וחושב בעצמו, מבלי להתיישר עם הרעיון השלט, עם "הדברים האחדים".

אחדות דעים מונעת סכסוך: אין ויכוח, אין צורך בלשכנע, אין עימות של שתי עמדות שונות. אפשר להגיד שזהו דגם השלום המוחלט – כולנו חושבים ביחד על אותו דבר, כולנו מסכימים ללא עוררין.

המצב הזה איננו באמת מצב של שלום, אלא של דיכוי. כשכל פרט בחברה חושב ומרגיש בדיוק אותו הדבר, אין מקום לביטוי העצמי: זוהי חברה של רובוטים וכבר לא של בני האדם. זוהי המטרה של המשטרים הטוטליטריים: לדכא כל מחשבה שחורגת מהמוסכם-המוכתב-היחיד.

אחד מהמכשולים הקשים ביותר לשלום ולאחווה היא הקביעה שיש רק אמת אחת. נפקא מנה שכל עמדה אחרת היא בהכרח שקרית, כי איננה מתיישרת עם האמת האחת.

סיפור מגדל בבל בא ללמדנו שהאדם צריך לפתח את החשיבה העצמונית והפרטית. האתגר הגדול והקשה הוא להגיע לשלום מתוך עמדות שונות, שאינן בהכרח מבטלות אחת את השנייה.

שלום של אמת אחת, של דעה אחת, איננו אלא השלייה. השלום האמתי נבנה כאשר אשפר לקבל שיש דעה שונה, שיש "אחר" שקיים עם מחשבה עצמאית. עם זאת, לא כל דעה אחרת קבילה לבנות שלום: רק דעה שאיננה מבטלת, שאיננה מבזה, שאיננה מוחקת את הדעה השנייה; רק דעה כזאת מאפשרת הכרה של ה"אחר" ובניית השלום.

שלום כזה הוא חי, משתנה, מתפתח. "שלום" של דעה אחת הוא סטטי וכל דבר שאיננו כמוהו ממוטט אותו. שלום חי, לעומת זאת, הוא מצב גמיש הדורש עדכון, התאמה וחשיבה מחדש. כי הוא שלום שבנוי על השוני ולא על הזהה. ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין מהמאה ה-16) מסביר בפירושו על הפסוקים האלה שבתורה:

"המה חשבו להעמיד השלום על ידי כינוסם בחושבם כי כינוסם טוב להם, ואני [אומר הקב"ה] רואה להעמיד השלום על ידי הפיזור, כי הפיזור טוב להם מן הקיבוץ". (כלי יקר, בראשית י"א, ו')

הוא גם לוקח את המלים ממגילת אסתר האומר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" (אסתר ג, ח) ומדגיש ש"עם אחד" אמתי הוא זה שמצליח להיות אחד בתוך פיזור:

"עם אחד ואימתי כשהוא מפוזר ומפורד, שאין לשום אחד עסק עם חבירו אז יהיה לעם אחד. אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה אז יפלו במלחמה גדולה מזו, והוא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו" (כלי יקר, שם פסוק א')

על כן, אין כאן עונש אלא אתגר: לא לבטל את ההבדלים, לא לטשטש את השונה במלים או במעשים שאינן מכירים בשוני. להפך, יש להכיר בשוני, יש להכיר בהבדל, יש להכיר בגבולות שעושות ממני מישהו אחר, שעושות מהחברה חברה אחרת. ויחד עם זאת, יש לכבד את השוני, יש לכבד את ההבדל, יש לתת לו מעמד של קיום ולא של נטרול. אם אני חושב כמוך, אינני אני: אני כבר אתה. אם אני מכבד את מחשבתך (גם אם אינני מסכים אתה) ואתה ואת מכבדים את מחשבתי, אזי אני מקיים אותך, ואתה ואת מקיימים אותי.

וכך יש שלום… ומשימתנו היא לחדש ולהחיות את השלום הזה תמיד.

פרשת בראשית – המשימה הקשה: להגיד "אני" שלא מתוך אנוכיות

Share This:

יש האומרים שאחת מהתכונות המבדילה את אדם מיתר החיות היא היכולת למודעות העצמית. האדם חושב את עצמו, מתבונן על עצמו. יחד עם היכולת הזאת, קיימת בו גם היכולת לחשוב על הזולת, להיות מודע לקיום של האחרים. נראה שיש לשנות את ההגדרה של "התכונה המבדילה" לזאת האומרת שהאדם נבדל מהחיות, בין היתר, מפני שיש לו בד בבד יכולת מודעות עצמית ומודעות לזולת.

זה לא אומר, אמנם, שאנחנו מצליחים להפעיל את היכולת הזאת במלואה. נראה קל, אך קשה הוא מאד לחשוב על עצמנו ועל אחרים באותו רגע ובאותה עוצמה. זאת אומרת, לחשוב אנחנו חושבים… אבל לקחת בחשבון את האחר כאשר "האני" במרכז? או לחלופין, להבליט את "האני" כאשר אנחנו מתעסקים בזולת, באלטרואיזם? שני הדברים נתפסים כתרתי דסתרי, שלא יכולים להתקיים גם יחד: או שאני אגואיסט או שאני אלטרואיסט.

אך זוהי, אולי, המשימה העיקרית שלנו: לדעת למקם את "האני" ואת "הזולת" באותה עצמה של מודעות, מבלי שהאחד ייפגע בגלל השני. מדובר על האיזון בין האנוכיות והזולתות, בין האגואיזם והאלטרואיזם.

פרשת בראשית מציגה בפנינו מקרים קיצוניים של הבעיה הראשונה: הקושי לחשוב על האחר. או הקושי לצאת מה"אני" כדי לראות את השני. או עד כמה "האני" מרכז גורם נזק לזולת.

המקרה הראשון הוא אכילת פרי עץ הדעת. חוה ראתה שהפרי טוב למאכל, היא חשבה רק על מה שטוב לה (גם אם ידעה ש"הטוב" הזה אסור) ועל כן הסיקה שהדבר טוב לאיש שלה. היא לא שאלה אותו, לא התחשבה בו. אם זה טוב בשבילה זה טוב לאחר. האדם, מצדו, אינו לוקח אחריות על מה שעשה. התורה אומרת "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל": הוא היה איתה, הוא ראה, היא נתנה, אבל הוא אכל. וכשאלהים שואל "אכלת?" התשובה של האדם היא: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה", ז"א לא אני אחראי: זה אתה, אלהים, והאשה. הוא חושב רק על עצמו, מתחמק מאחראיות ומאשים מישהו אחר.

המקרה השני היא הריגת הבל. קין מביא קרבן. הבל מחקה אותו ואף זוכה לטובה, אבל איננו מכיר תודה לקין או מזכיר את קין כהוגה הרעיון. קין איננו שומע את אחיו (אי אפשר לדעת אם הבל הצליח להגיד משהו): הוא מדבר, כועס והורג. מדרש מעניין מאד, בבראשית רבה (כב, ז) מספר שקין והבל התווכחו ביניהם על בעלות הדברים ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר דבר לטובת השני. "אני" ו"שלי" היו דעות ששלטו בוויכוח, בלי מקום לזולת. גם כאן, כשאלהים שואל את קין, זה מתחמק מאחריות ומאשמים, אם כי במרומז, מישהו אחר (אלהים, כמו אביו): "השומר אחי אנכי?". אנכי השומר? אולי אתה, אלהים, היית צריך לשמור? חושב רק על עצמו, על כעסו, על עלבונו.

לאחר ספור בריאת האדם בפרק השני בבראשית, הקב"ה מכריז: "לא טוב היות האדם לבדו". יכול והכוונה היא שלא טוב שהאדם יראה את עצמו כלבד בבריאה, שיחשוב שרק הוא שווה, או כדאי. ישנו מדרש מעניין האומר:

"אמר הקדוש ברוך הוא אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו. אני אין פריה ורביה לפני, וזה אין פריה ורביה לפניו. לאחר כן יאמרו הבריות הואיל ואין לפניו פריה ורביה, הוא שבראנו! 'לא טוב היות האדם לבדו'" (פרקי דרבי אליעזר, פרק יב, ד"ה "חבה יתרה")

לא טוב שהאדם יראה את עצמו כאילו שהוא אלהים, לבד כל יכול. כי אז כבר לא יתחשב בזולת ויהרוס, במקום שיבנה.

ה"אני" חשוב להגיד "הנני". חשוב להגיד "אני קיים, אבל לא לבד", "אני כאן גם בשבילי וגם בשביל הזולת". זוהי התכונה האנושית המבדילה אותנו מן החיות. ועלינו להפעיל אותה.

כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי: מה אני?"

ואולי כל התורה אינה דנה אלא רק בזה: מברית מילה עד שבת, מכשרות עד עריות, מאסור גנבה עד בניית מעקה, ממעשר ראשון עד אכילת מצה, מ"ואהבת את ה'" עד "ואהבתם את הגר" דרך "ואהבת לרעך כמוך".

פרש ניצבים – החיים והברכה

Share This:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע." (דברים ל', ט"ו)

משה מדבר אל העם בשם ה', לפני כניסתם לארץ המובטחת, ומסביר להם במלים קצרות וברורות מהי בחירה חופשית. לא רק מסביר, אלא מעמיד בפניהם את האמת הפשוטה: אין לנו אפשרות אחרת אלא לבחור. מעין סתירה: אנחנו חייבים לבחור, אין לנו אפשרות לבחור לא לבחור. כאן הסתירה. כאן המציאות. מונחים בפנינו החיים והמוות והטוב והרע. גם אם לא נבחר, למעשה בחרנו בלא לבחור. ואולי בחרנו באפשרות השלילית, ברע, במוות.

יחד עם ההסבר, עצה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (שם, י"ט). נוספו כאן ברכה וקללה. אז יש הרבה אפשרויות: חיים, מוות, טוב, רע, ברכה, קללה. והעצה: "ובחרת בחיים".

גם אם אין לנו ברירה אלא לבחור, תוכן הבחירה לא מוגדר והוא תלוי רק בנו.

למה לא לבחור בברכה? למה לא בטוב? הלא בבחירת הברכה, בחרנו כבר בחיים? הלא בבחירת בטוב, בחרנו כבר בברכה ובחיים? החיים הם הרי נתון: אם בוחרים, סימן שאנחנו חיים. הברכה והטוב הן בחירות פעילות; אפשר ואין ברכה בידינו, אפשר ואין טוב בידינו ואנחנו יכולים לבחור בהם. אבל החיים, אנחנו שרויים בהם מלכתחילה. אז מדוע לבחור בחיים?

ובכן, הטוב והרע, הברכה והקללה יש להם שתי תכונות: א) הם סובייקטיביים וב) הם שוללים כל אפשרות אחרת.

הם סובייקטיביים כי הגדרת הטוב משתנה מאדם לאדם, ממצב למצב. וכן הגדרת הרע, הברכה והקללה. אם מישהו רעב, פרוסת לחם של שלשום היא טובה, אבל למי ששבע אין היא אלא בחירה רעה. עבור עם הארץ, ידע בינוני הוא ברכה, אך עבור החכם, ידע כזה איננו אלא דבר מועט ואף רע, כי עלול להוביל למסקנות מוטעות. מחלה היא רעה לחולה, אך יכולה להיות ברכה עבור אחרים. ויש פעמים שהמחלה היא דווקא טובה לחולה עצמו! אכן הטוב, הרע, הברכה והקללה הם סובייקטיביים, תלויים באדם, במצבו ובהקשרו.

והם שוללים כל אפשרות אחרת כי הם טומנים בחובם רק את עצמם: אם יש ברכה, אין קללה על אותו הדבר (וכן להפך). אם משהו טוב, איננו רע עבור אותו אדם באותו רגע. ואם יש מוות, אין חיים. יש חיים לעתיד לבוא, לעתיד רחוק. אבל החיים הם לא חלק מהמוות.

החיים, לעומת זאת, כוללים את כל האפשרויות, וגם המוות. רק מתים החיים.

החיים: המושג היחיד ברצף של אפשרויות בפרשתנו שמובא בלשון רבים. ואין לו לשון יחיד. החיים הם מורכבים, מגוונים, מלאי הזדמנויות ואפשרויות, מלאי אתגרים ויכולת לשנות, לשפר ולהשתפר. בברכה, בקללה, בטוב, ברע ובמוות יש משהו סופי, קבוע ואף מקובע. החיובי שבבחירה שלהם הוא שניתן לחזור ולבחור פעם אחר פעם. אם עושים זאת רק פעם אחת ("בחרתי בברכה"), הבחירה מתקבעת, נעצרת, לא מתפתחת ועל כן, נעלמת עם הזמן. גם אם בחרת בטוב, גם אם בחרת בברכה.

החיים, לעומת זאת, הם בחירה של תנועה, של שינוי, של בחירה אחר בחירה, של הזדמנות נוספת אם טעינו, של חיזוק נוסף, אם צדקנו.

לבחור בחיים כולל לבחור בטוב ובברכה וגם לבחור בלהתרחק מהרע ומהקללה. זוהי בחירה שדורשת מאיתנו לבחור באופן פעיל את כל הבחירות האחרות, כל הזמן. אם בחרת בברכה, נעצרת שם. אם בחרת בחיים, עליך להתמודד עם הבחירה שלך ולבחון אותה מחדש כדי לחזק אותה, לשפר אותה, ולשפר את עצמך.

יהיה רצון ונוכל תמיד לבחור בחיים הרבגוניים, המאתגרים… החיים.

פרשת שופטים – על הסדק שבצדק

Share This:

"צדק צדק תרדוף". אחת מהמצוות הראשונות בפרשה שלנו. המשפט קצר ונמרץ, המלים ברורות, הדברים מובנים: כל מה שעליך לעשות הוא צדק, ואל תרפה ממנו, תרדוף אחריו.

האומנם כה ברור?

מה זה צדק, בעצם?

ולמה לרדוף אותו (או אחריו) ולא לחפש אותו, למשל?

צדק? אולי הוא עשיית הטוב, הישר, לתת לכל אחד מה שמגיע לו, לפעול עם האמת ולמען האמת ולעשות כל זאת בהתאם לעקרונות של שוויון.

כל זה נכון ואף נכון מאד. אך האם מה שישר בעיניי ומה שישר בעיניך? מה שטוב לי הוא מה שטוב לך? ואם לך מגיע משהו, יכול להיות שזה נלקח ממישהו אחר? ומהו שוויון? ששנינו נקבל את אותו הדבר? ואם אתה עבדת ואני הייתי בטל?  ואם אני הייתי בטל כי לא יכולתי לעבוד ואתה עבדת, אבל לא במלוא מרצך? ואם שנינו מקבלים, אז גם השלישי, גם הרביעי? ואם אין לכולם? אז שאף אחד לא יקבל שווה בשווה? ואיפה הטוב?

אצל כל אדם ואדם ההגדרות של טוב, ישר, מגיע לי, אמת ושוויון שונות לחלוטין. ואם ההגדרה תהיה כללית ולא של הפרט, אז הפרט ירגיש שאין זה צדק. אולי הוא יתפוס אותו כצדק מאולץ, אך לא כצדק צודק.

קשה, אם כן, להגיע אל הצדק.

דוגמה בולטת מאד בנדון הוא "משפט שלמה", בו כל אחת משתי נשים טוענת שהתינוק שהביאו אל המלך שייך לה. המלך מחליט לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי אחד לכל אחת מהטוענות. אחת מהנשים מתחננת אז שלא יהרגו את התינוק ומוותרת על זכותה לטובת השנייה. האשה האחרת, לעומת זאת, אומרת: " גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה; גְּזֹרוּ!". שלמה המלך מחליט, בסופו של דבר, שהאשה שנתמלאה רחמים וסירבה שיהרגו את התינוק היא האם האמיתית ומסרה את הפעוט אליה. (ראה מלכים א' ג', כ"ג-כ"ז).

איפה הצדק, כאן? האחת טוענת שלחצות שווה בשווה, זהו צדק – הפסד, אבל שוויון. השנייה טוענת שהצדק הוא לוותר על זכויותיה למען החיים של התינוק; היא מטיבה עם האחר, אבל לא טוב לה. המלך טוען שהצדק הוא לתת דווקא למי שוויתרה לטובת צד שלישי; אין שוויון, אבל יש יושר.

לנו ברור שהצדק אכן נעשה. אבל בשביל האשה השנייה, איך שלא נסתכל על זה, נגרם לה עוול, כי היא הייתה מוכנה לוותר על התינוק, בתנאי שגם השנייה תוותר (היו יכולים למסור אותו לאימוץ, במקום להרוג אותו, לדוגמה).

אז הצדק הזה איננו מושלם. הוא טוב. הוא נכון. אבל איננו מושלם ואיננו שלם.

למעשה, אין לנו אפשרות להגיע לצדק מושלם. גם אם נגיע אליו, הוא לא יחזיק מעמד. הוא יפתור בעיה אחת, אך מהר מאד תופיע בעיה חדשה של אי צדק, במישור אחר, במקום אחר, במצב אחר.

האם עלינו להרים ידיים, אם כן, ולהכריז על הפסקת המאמצים לצדק?

הקב"ה מצווה עלינו: "תרדוף!" תרדוף את הצדק כי הוא מתחמק ממך, כי הוא לא נשאר אצלך. בו ברגע שמצאת אותו, הוא מתחמק ממך ועליך לחזור לחפש אותו. תרדוף אותו, תרדוף אחריו ואל תרפה!

הצדק הוא האידיאל של החֶברה שלך. עצם החיפוש המתמיד, הרדיפה הזאת, אי ההסתפקות במציאה הראשונה של הצדק, אי העצירה באמירה "אני, את הצדק שלי מצאתי, את שלי עשיתי", זה מה שגורם לך לחיות ולרשת את הארץ: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, כ).

אין חברה צודקת. יש חברה שנוטה אל הצדק ובודקת את עצמה בכל רגע כדי להשיג מחדש את הצדק שהתחמק.

חברה שמגדירה את עצמה כצודקת לא עושה אלא להתיימר – והופכת מייד לאי צודקת לחלוטין. וחברה שטוענת שרק היא יודעת צדק מהו ומאשימה את השנייה באי-צדק, היא חברה שמתרחקת מהטוב, מהישר ומהנכון.

נמשיך לגלות צדק בכל רגע כי "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב', ט"ז)

אני לא מתבייש

Share This:

בשבוע שעבר בוצעו בארץ שני פשעים, פרי השנאה והקנאות: ההצתה של בית בכפר דומא, בה נרצח תינוק, ופיגוע דקירה במהלך "מצעד הגאווה" בירושלים, בעקבותיו נרצחה נערה בת 16.

הרוצח במצעד הגאווה הוא יהודי אולטרה-אורתודוכסי שרק השתחרר מ-10 שנות מאסר על מעשה דקירה דומה ב-2005.

המפגע, או מפגעים, בכפר דומא הם ככל הנראה יהודים דתיים קיצוניים המזדהים עם "תג מחיר". זו הפעם הראשונה שפעולת תג מחיר גובה חיים, מה שמלמד על עלייה ברמה וכוונות האלימות של האידיאולוגיה הזאת.

המניעים הם שונים, הרוצחים אינם קשורים זה לזה, אך המעשים האלה מחוברים דרך אידיאולוגיה קיצונית המעודדת אלימות כמוצדקת ע"י ערכים דתיים יהודיים.

יהיו כאלה שיטענו (למעשה, שכבר טוענים), שלזה בדיוק מובילים המקורות הדתיים היהודיים: לסגירות נפשית, להדּרת השונה, לקנאות, לאלימות.

יהיו כאלה שיטענו (למעשה, שכבר טוענים), שמול כל זאת, הם מתביישים מהדת היהודית ומיהדותם בכלל.

בואו נראה עכשיו את הצד השני: תגובת העם.

מול האלימות חסרת הרסן של האנשים האלה, המסונוורים בזעפם הדתי, יוצאים מיליוני יהודים (אכן מיליונים!) המוקיעים את הפיגועים הללו, הזועמים על חלול הקודש של החיים, הפועלים בגינוי המעשים המרושעים האלה ובחינוך העם כדי שאלה לא יחזרו על עצמם. הם מיליונים הכותבים, המפגינים, המלמדים, מזועזעים והמומים אל מול מעשים שנראים להם מאד "לא יהודיים".

התגובה הזאת הייתה כללית, בכל העולם. יהודים מכל הזרמים הדתיים והחילוניים, רוב החברה הישראלית וההנהגה הפוליטית הישראלית, יחד עם רוב יהודי העולם המחויבים ליהדותם בדרך זו או אחרת. כמעט ולא נשאר בית כנסת בעולם בו לא היה עיון, דבור וזעם על מה שקרה – הן מפני שהרב דבר על זה, הן מפני שהמתפללים דברו על זה.

אך מדובר בסך הכל רק בשני מעשי רצח! זה נשמע רע, אני יודע. אבל מבחינה אובייקטיבית, אלה היו רק שני מעשי רצח שבוצעו ממניעים קיצוניים וקנאים, בדיוק כפי שמאות או אלפים כאלה מבוצעים ברחבי העולם בכל שבוע!

אבל בשביל היהודים אין דבר כזה: "רק שני מעשי רצח"!. המספר לא קובע. התדירות לא קובעת. רצח הוא רצח, הוא רצח. חלול נפש אחת, כחלול כל העולם כולו. גם אם מדובר בידיד או באויב, גם אם מסכימים או לא מסכימים עם הקרבן, רצח נפש אחת נתפס, בעיני היהודי, ככישלון אנושי חמור.

ואת זה למדנו דווקא מהמקורות הדתיים היהודיים שלנו: התורה, הנביאים, התלמוד, פרשני ימי הביניים, הרבנים הוגי הדעות והפוסקים שבכל דור ודור. למדנו את זה מכל מה היא הדת היהודית והמסורת היהודית. אכן, אותה תורה הקובעת עונש מוות, הביאה אותנו להבין שאין להשתמש בו. אותו תלמוד המונה את ארבע מיתות בית דין, קורא "סנהדרין חבלנית" בית דין שהרג נאשם אחת לשבעים שנה. חיי אדם קדושים ומקודשים ואין לחלל בהם. זהו העיקרון.

המקורות הדתיים היהודיים מובילים לפתיחות נפש, לקבלת השונה, לכבוד הזולת, לחיפוש אחר השלום.

יש מיעוט יהודי קיצוני שלא מבין זאת ושלא מבין את המקורות. הם מחללים את השם ומרחיקים את השכינה מהעולם.

יש רוב יהודי תמידי, בכל דור ובכל מקום, שמבין זאת ומקיים זאת הלכה למעשה. אלה הם המקדשים את השם ומאדירים את השכינה בעולמנו.

אני אף פעם לא מתבייש מיהדותי.

במקרים כאלה, יהי רצון ולא יחזרו עוד, במקרים כאלה עמי מגיב למען החיים ואני אינני מתבייש. יתירה מזאת, אני מודה לאלוהים שגרם לי להיוולד בתוך העם הזה.

פרשות מטות-מסעי

Share This:

שתי הפרשות האלה סוגרות את תקופת המדבר. ההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ המובטחת, סגירת עניינים תלויים מהשהייה במדבר, הפעולות המדיניות האחרונות של משה – אלה הדברים המרכיבים את האווירה הכללית של הפרשות האחרונות בספר במדבר.

כאן מגיע לסיומו, בעצם, תהליך יציאת מצריים. היציאה הרי לא הייתה רק הרגע של עזיבת אדמת מצריים, אלא כל פרק הזמן בו בני ישראל עוד לא נכנסו לארץ כנען, בו הם שהו "בהמתנה", ב"היכון", בו הם היו בפרוזדור הממושך של המדבר. לא מדובר בתחום פיזי, אלא בתחום נפשי. היציאה היא בתחום הנפשי; פיזית הם כבר לא היו שם, אך כל עוד המדבר סימל עבורם את הזרוע הארוכה של מצרים, את ההשתייכות למציאות הישנה של דיכוי, ניצול, תלות, עבדות, עבודת אלילים, אי-צדק חברתי; כל עוד המרחב ההוא קשר אותם למצרים, הם היו עדיין ביציאה. רק עכשיו, כעבור ארבעים שנה של אתגרים ושל שינויים דרסטיים, הם מוכנים להפסיק לצאת, כדי להיכנס לארץ המובטחת ולהתחיל חברה חדשה.

כחלק מתהליך הסגירה התורה מסכמת ברשימה את המקומות בהם בני ישראל תעו במדבר. אך הפסוק הפותח את הרשימה מוזר בניסוחו, ואולי בגלל זה, מלא במשמעות:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר ל"ג, ב)

מוצאים למסעים… מובן. אבל מסעים למוצאים??? מדוע יש חזרה על העניין? ומדוע סדר המושגים הפוך? היינו מצפים שיהיה כתוב "מסעיהם לחניותיהם" או משהו שיתכוון ליעד; אבל מסע למוצא? התורה אומרת לנו שהם נסעו אל מקום, שממנו ייצאו למסע אל מקום שממנו ייצאו למסע אל מקום שממנו ייצאו… וכן הלאה!

למעשה, זה מה שקרה לבני ישראל. הם לא נסעו למקומות ההם כדי להשתקע, אלא כחלק מתהליך היציאה ממצריים. כל המקומות היו "יציאה" ולא "מטרה".

המסע הוא העיקר, כי במהלכו אנחנו לומדים, משתנים, גדלים. מטרת המסע, אומרת התורה, היא נקודה ממנה נוכל להמשיך ולא להיעצר ולהיקבע. בקשר לפסוק שלנו אומר רבי יהודה אריה ליב אלתר, הרבי מגור במחצית השנייה של המאה ה-19: "כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדרגה אל מדרגה אחרת" (שפת אמת במדבר, פרשת מסעי [תרמ"ה])

הדוגל בעצירה ובקיבעון, כמוהו כמי שלא מוכן לצאת לגמרי ממצריים ומעדיף להישאר במדבר, גם אם עושה זאת באמתלה ששם הוא קרוב יותר להר סיני.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" וכך יהיו מסעיו למוצאיו, כדי שמוצאיו יאפשרו לו להמשיך במסעיו.

פרשות אקטואליה או אקטואליה בפרשות – 1

Share This:

קללה, לגיטימציה ודה-לגיטימציה

בספר במדבר, פרקים כ"ב, ב' עד כ"ה, ט' (פרשת "בלק") כתוב על מצב שנושק למציאות שלנו היום באופן מחריד, הייתי אומר.

לא. אינני מדבר על האתון המדברת. חמורים שפותחים את הפה יש בכל דור ודור, ללא ספק.

הנה יש עם שמצליח כנגד כל הסיכויים. הוא משתחרר משעבוד מעצמה ענקית וחזקה. היא יוצאת נגדו למלחמה, אך איננה מסוגלת להכניע אותו. הוא שורד מגפות ואסונות טבע בלב המדבר. הוא מתארגן חברתית ומשפטית מהר מאד, למרות היותו לקט של בני אדם שעד לפני מספר עשורים לא היו אלא שרידי אנוש חסרי תקווה ואופק. הוא גם מתארגן צבאית וכשתוקפים אותו, יודע להתגונן, להגיב ולהכניע את אויביו. הנה עם שלמרות המחלוקות הפנימיות הקשות, ממשיך להתקיים ולהתקדם.

עם שמצליח כנגד כל הסיכויים.

אז בא בלק, שמפחד מההצלחה הזאת. אולי מרגיש מאוים בגללה? אולי מרגיש נחות מולה? אולי הצלחת העם ההוא מבליט בעקיפין את נקודות התורפה של ממלכתו? אולי יש קנאה, אולי יש עצלנות (שמא ההצלחה הזאת תדרבן את כוחות הגדילה והקדמה בעם שלו, מה ישנה את הסטאטוס קוו שממנו הוא נהנה)? אולי… לא חשוב. העניין הוא שבלק רוצה לעצור את ישראל, לחסל אותו, לסלק את הדבר הזה המפריע כל כך.

מה מפריע ? הוא ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי". הוא לא כל כך מתעניין בכל מה שהאמורי עשה לישראל: ישראל בקשה לעבור כדי להגיע לארץ המובטחת: "לא נטה בשדה ובכרם", הם הבטיחו. "לא נשתה מי באר", הם התחייבו. "בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך". זאת אומרת: לא ניכנס בכם ולא ניקח כלום מהאוצרות שלכם. רק מעבר. זה כל מה שמבקשים. אבל האמורי יצא נגד ישראל למלחמה… וישראל ניצח! (במד' כ"א, כ"ב-כ"ד).

מה עשה האמורי לישראל? לא חשוב, זה זוטות, העובדות לא חשובות. העם הזה, זה שמתקדם נגד כל הסיכויים, אין לו זכות להתגונן מפני התקיפה של האמורי. אם הוא עושה זאת, אז הוא הופך למוסכן.

אז בלק ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" והחליט לפעול. אך מלחמה, ככל הנראה, לא תצליח. הוא מזמין את בלעם בן בעור כדי שיקלל אותו. הוא אומר לו: "ארה לי את העם הזה" וגם "קבה לי את העם הזה".

קללה. זאת אומרת, לפרסם מלים המורידות את הערך, את הכבוד, את המהות של העם הזה בעיני אחרים. לקלל, לאור (ארור), לקוב: זה לא רק לאחל למישהו משהו רע. בעברית, כל המלים האלה מורות על רקון מתוכן, על הוזלה והורדה בערך. מדובר בלהקל במהות של הזולת, בלהפוך אותו לבלתי משמעותי, לחלול שדרכו עובר האור, לבלתי נתפש, בלְנַקֵּב את המהות וליצור חור במקום שהייתה יֵשׁוּת. מה שבלק מבקש מבלעם הוא מסע פרסום שיבטל בעיני העמים האחרים את הישות, את הממשות ואת זכות הקיום של עם ישראל, של העם הזה המצליח כנגד כל הסיכויים, כנגד כל התחזיות.

היום, קוראים לזה דה-לגיטימציה.

בלק מבקש מבלעם מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל. ולא חשוב כמה פעמים אומר לו בלעם שאי אפשר לעשות זאת, שֶׁעֶרְכּוֹ של העם הזה שריר וקיים, שהוא ימשיך להצליח, כי "הדבר אשר ישים אלהים בפי, אתו אדבר", כי "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל?" וכי "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"!

בלק ממשיך בשלו, כי העובדות לא חשובות. הקללה, המְאֵרָה, הדה-לגיטימציה צריכה להימשך!

אך זה לא יועיל, מפני ש"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".

רק דבר אחד משפיע על ישראל לרעה: כאשר העם עצמו מתחיל להאמין למלות הדה-לגיטימציה, כאשר הוא עצמו מוריד את ערכו ומאמין שאין בו מהות, כדאיות, זכות, משמעות. כאשר העם עצמו נכנע למסע הדה-לגיטימציה של בלעם, אז האסונות נופלים עליו: פריצת כל גדר מצד אחד, קנאות עיוורת מצד שני, הרס מכאן, הרס משם. הערכים הנשגבים הפנימיים נדחקים לפינה לטובת ערכים פסוודו-עילאיים, שלמעשה תומכים בדה-לגיטימציה, במְאֵרָה, בריקון המהות והישות של העם הזה.

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". (דברים ל, י"ט)

"החכמה העילאית היא החסד"… או שלא, בעצם

Share This:

הרבה פעמים אנחנו מקבלים באינטרנט (בפייסבוק וגם בהודעות מייל), משפטים נחמדים ויפים המיוחסים לאנשים או לחיבורים מסוימים. בדרך כלל אנחנו לא טורחים בחיפוש המקור. יותר מידי עבודה. וחוץ מזה, למי אכפת?

טוב, בעצם צריך שיהיה אכפת לנו. לא רק בגלל האפשרות של העתקה, אלא בעיקר מפני שיחוס לא נכון עלול להוביל אותנו להבנה מוטעית של רעיונות, תיאוריות, מחברים, הוגים, דתות וכו'

לפני זמן מה הזדמן לי מקרה כזה. מישהי קבלה באינטרנט ציטוט פופולארי באנגלית המיוחס לתלמוד:

"The highest form of wisdom is kindness" ["החכמה העילאית היא החסד"]. היא חפשה במרץ את המקור בתלמוד, ללא הואיל. היא לא מצאה כלום בכל ספרות חז"ל שאליה היא הגיעה (כיום, עם מאגר המידע של פרויקט השו"ת, אפשר לערוך חיפוש בכמה אלפי ספרים ללא בעיה).

הסיבה לכך שהיא לא מצאה היא די פשוטה: הרעיון הזה איננו רעיון יהודי קלאסי. הוא לא נמצא לא בתלמוד ולא בהוגים יהודים מאוחרים.

בתפיסה היהודית, חסד איננו סוג מסוים של חכמה. הוא איננו חכמה עילאית וגם לא נמוכה. החסד הוא מידה מעולה שאיננה קשורה כלל לחכמה.

חכמה היא שכלית; חסד הוא רגשי. שניהם חשובים, אך אין אחד תוצאה של השני.

הרגשות עלולים להשפיע לרעה על ההשגה השכלית. כדי לדעת ולהחכים צריך להישאר ניטראלי רגשית.

השכל עלול להשפיע לרעה על ההשגה הרגשית. כדי להרגיש, הניסיון הוא דרך היכולות הלא שכליות ,הלא אינטלקטואליות שלנו.

המסורת היהודית מלמדת על ערך החכמה כשהיא באה מלווה בעוד משהו: שתיקה, חסד, ענווה, רחמים וכד'.

המסורת היהודית מדברת על הגדולה של להיות חכם וחסיד, חכם ורחמן בו בזמן. כי שתיהן מידות אלוהיות הטמונות בנפשותינו. שתי המידות הללו שייכות לצלם אלוהים שבו נבראנו.

הנה מספר משפטים נחמדים ויפים מתוך המסורת שלנו, המדברים על החכמה, החסד והקשר ביניהם:

"יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה" (משלי ט"ו, ל"ג)

"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו)

"שבעה מדות משמשות לפני כסא הכבוד אלו הן. חכמה. צדק ומשפט. חסד. ורחמים. אמת. ושלום" (מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א) פרק ל"ז)

"רבא אמר כשם שהאסקופה זו היא מכוונת דלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה היא סייג לחכמה". (מסכת כלה רבתי ג, ג)

"הדר תורה, חכמה. הדר חכמה, ענוה. הדר ענוה, יראה. הדר יראה, מצוה. הדר מצוה, צניעות". (מסכת דרך ארץ ד, ד)

"אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים". (בבלי מסכת חגיגה י"ב ע"א)

"מרגלא בפומיה דרבא [אמרה רגילה בפיו של רבא]: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". (בבלי מסכת ברכות י"ז ע"א)

"יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל תורה מלפני המקום, יעשה אדם מעשה צדיקים וכשרים ואחר כך ישאל חכמה מלפני המקום, יתפוש אדם דרך ענוה ואחר כך ישאל בינה מלפני המקום" (אליהו רבה ו, ד"ה ומפני "מה זכה")

אז, בסופו של דבר, "חסד הוא החכמה העילאית" איננו מהתלמוד, איננו רעיון יהודי. מאין הוא בא?

מקורו הוא ספרדי נוצרי ונמצא בספר "סגולות פטר הקדוש, נשיא השליחים" [“Excelencias de San Pedro, príncipe de los apóstoles”], כרך ג', פרק ו' (עמ' 287), ספרו של דון חואן דה פלאפוקס אי מנדוסה [Don Juan de Palafox y Mendoza], הגמון ספרדי ומשנה למלך במקסיקו במאה ה-17. הציטוט עצמו הוא חלק של פרשנותו למרקוס 10,17:  "בא אליו אדם בריצה שנפל לרגליו ושאל: 'רבי הטוב, כיצד אוכל לרשת חיי נצח'?"

דון חואן שואל מדוע האדם הזה כינה את ישו "רבי" ולא "אדון" (במשמעות "אל"). הוא מסביר שזוהי עצה לנשיאים לבחור בשרים שיהיו מתאימים לתפקידיהם: "אם רב (מורה) הוא, שתהיה לו חכמה ואתה גם חסד. אם איננו רב, החסד הוא חכמה עילאית" ((“Si ha de ser maestro, sabiduría, y con ella la bondad; si no es maestro, la bondad es muy alta sabiduría”).

באינדקס של הספר, בעמוד 578, תחת המונח "חכמה" ("Sabiduría"), מופיע הציטוט בה"ה הידיעה שמהווה בסיס לגרסה המפורסמת באנגלית: "La bondad es la más alta sabiduría" = החסד הוא החכמה העילאית.

אם כן, בפעם הבאה שתקבלו משפט נחמד ביפה באינטרנט המיוחס למישהו כגון ישו, גנדי, מרקס, קנט, התלמוד, קונפוציוס, וכו', אל תגידו סתם: "יו, איזה יפה! מה איכפת מי כתב אותו באמת?" תחפשו מי חבר אותו. הוא או היא, המחברים, זכותם שהדבר ייאמר בשמם. ולמי שמיוחס אליו או אליה בטעות (או בזדון), זכותם שכולם ידעו שלא הם כתבו את זה!

פרשת קרח

Share This:

עניין קרח והקשר שקשר נגד משה ואהרן חשוב בעיניי בגלל התגובה של העם לדבריו.

ללא ספק, ניתן להבין את התלונה של קרח. לכאורה הדבר פשוט ומעורר חשיבה. מה הוא אמר, בסך הכל?: "כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל ה'?" (במדבר ט"ז, ג).

הוא דרש ממשה להפסיק את השררה שלו ולחלק את הכח באופן שווה עם כל העדה. הוא דרש דמוקרטיה, כי כל אחד יכול ויש לו זכות להנהיג ולמשול.

דרישה צודקת, לא רק בעיננו המודרניות, אלא אולי גם בעיני משה עצמו, שסרב לקבל את קנאות יהושע לשלטון ולא עצר את אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה כאשר משה ושבעים הזקנים היו מחוץ למחנה. משה נזף אז ביהושע: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל־עַ֤ם ה' נְבִיאִים!" (במדבר י"א, כ"ט).

אז שוויון ודמוקרטיה. מה רע בזה?

הבעיה היא שדברי קרח לא היו אלא מעין כותרת לחדשות. התוכן עצמו של דרישותיו מופיע כאשר משה קורה לו לסדר: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי־הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל… וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה?" (שם ט"ז, ט-י).

קרח חפש אם כן יותר כח עבורו ועבור אנשיו, ולא עניין אותו שלכל העם תהיה חלוקה שווה של השלטון. גם לוי וגם כהן, זה מה שהוא רצה.

אך הוא נתפש בעיני הציבור כגיבור המקריב את עצמו למען העם. דבורו והתנהגותו היו כאלה של דמגוג, אשר משתמש בתגובות הרגשיות והלא מבוקרות של ההמון כדי להשיג את מטרותיו האישיות.

העם נגרר אחרי מה שנראה כצודק, מבלי לבחון באמת את המצב. העם שופט מהר מאד גם את משה וגם את קרח, מבלי לבדוק, מבלי להתבונן, מבלי להתעניין בפרטים. זה מה שנראה, אם כן זה מה שזה באמת.

וכאן טמונה הבעיה של הפרשה. כי תפיסה מהירה כזאת, חורצת גורלות מתוך התרשמות שטחית, הרת אסון. ואכן התוצאה הייתה הרס ומוות.

מדוע דברי קרח סמוכים בדיוק לפרשת הציצית? ישנו מדרש המקשר בין הדברים באומרו שקרח לקח טלית עשויה כולה מתכלת ובא לשאול את משה האם היא חייבת בציצית (אשר לה יש פתיל תכלת). כאשר משה עונה לו שאכן היא חייבת, קרח לועג לו בבוז (תלמוד ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א, במדבר רבה קרח י"ח, ג).

עם זאת, הבה נזכור שעקרון מרכזי בפרשת הציצית הוא "וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו, ל"ט). הלב בתנ"ך מסמל את החשיבה. אל תתנו לחשיבה שלכם לטעות אחרי מה שהעיניים רואות. תבחנו, תבדקו, תבחינו שוב. זוהי הקדושה וזוהי הדרישה.

פרשת קרח, התגובה של העם לדברי דמגוגיה, היא דוגמא הפוכה למה שהתורה מצפה מאיתנו, למה שהקב"ה צווה עלינו במצוות ציצית. "ולא תתורו", והם דווקא תרו. מהר מאד הלכו אחרי הכותרת שראו בעיניים, נכבשו ע"י הקול הערב של הרודן הפופוליסטי הממתיק את מילותיו בהבל שנשמע טוב, שנקלט מהר ושמקשה על ההיגיון ועל בוחן המציאות.

מי יתן כל עם ה' נביאים! נביאים, ולא עדר הנגרר אחרי שירת הסירנות.